על השיטה

מאמרים

כמה מילים על התנאים המאפשרים עבודה עם ילדים

גל בן-אור

בהקדמה לדברי ברצוני לומר כי הדברים הכתובים כאן והאופן בו אתייחס לשיטת אלכסנדר ואתאר את דרך עבודתי עם ילדים מבוססת על הבנתי וניסיוני האישיים במהלך שנים של חינוך וטיפול בעשרות רבות של ילדים מכל הגילאים. אין בהם כדי לשלול את דרכם של אחרים, גם אם לא בהכרח תהיה תמיד חפיפה.

אתחיל במספר הנחות יסוד של פיהן אני עובד.

ראשית – ההכרה בשלמותו של הילד. אבל לא סתם כרעיון שמוצא חן בעיני, משהו שאני מסכים איתו "באופן עקרוני", אלא כאמת בסיסית שעל פיה אני מחויב לפעול.

באים אלי לא פעם הורים ומספרים לי שיש לילדם "רק" בעיה של לדוגמה, עקמת קלה של הגב, או "רק" קושי מסוים בכתיבה, או "רק" בעיה של קשב וריכוז בזמן הלימודים. הורים אלה מצפים ממני שאטפל באותה בעיה ספציפית, באותה נקודה כואבת, באותה חולשה וזהו. במקרה כזה אקדיש זמן ככל שיידרש על מנת להסביר להורים מדוע התייחסות נקודתית שכזו אינה מאפשרת שינוי אמיתי לטובה. אסביר להם כי שלמותו של הילד פירושה שגם רגשותיו, מחשבותיו, רצונו והמכלול השלם יותר של אישיותו נלקחים בחשבון בזמן המפגש. אין כוונתי לניתוח פסיכולוגי או אבחון של יכולותיו השונות אלא להתייחסות בזמן המפגש עם הילד גם להיבטים הנפשיים כפי שהם באים לידי ביטוי ברגע מסוים. מתוך הכרה בשלמותו של הילד ניתן להמשיך ולבדוק ולראות את הסדר הפנימי המתקיים בתוך אותה שלמות.

בתוך הדינמיקה הפנימית של פעילותו של הילד, הנקודה הראשונה המהותית היא המוטיבציה. רצונו של הילד לפעול, או לא לפעול. לא ניתן ליצור שינוי אמיתי לטובה מבלי לקחת בחשבון, באופן העמוק והרציני ביותר את המוטיבציה הפנימית של הילד. במידה ואני כמבוגר לא אתייחס לנקודה זו אני עלול בקלות לפגוע בכוחות הפנימיים של הילד. כוחות אלה הם המאפשרים לו ליצור שינויים בחייו. אני חייב לגלות רגישות רבה כדי שגם אם בזמן המפגש הילד משתף פעולה, לא יהיה זה שיתוף פעולה חיצוני בלבד. במקרה כזה השינוי שיתרחש יהיה חסר כוח להמשיך ולהתקיים גם מחוץ למפגש. כאשר ברור לי רצונו של הילד וכיצד הוא בא לידי ביטוי בפעולה, אני יכול להתייחס לעובדה מהותית נוספת בתוך השלמות והיא הרקע ממנו בא הילד. לא פעם מגיעים אלי ילדים שעברו ניתוחים או טיפולים כואבים. לא פעם נפגם האמון הבסיסי הטבעי שנותן ילד בסובבים אותו וכן נפגם האמון שלו בעצמו וביכולתו. לא פעם עלולים הילדים להרגיש שבאים אליהם בדרישות שאינם יכולים לעמוד בהן. כל זה ועוד מביאים את הילד למצב שבו כל ניסיון של מבוגר לעזור לו עלול לעורר חשדנות ופחד.

מה קורה כאשר על רקע כזה אני בא כמורה לשיטת אלכסנדר ורוצה לעזור לילד? אני המורה יודע מה נכון ומה לא נכון. למדתי על הקשר בין צוואר-ראש-גב.

אני רואה את הילד מתכווץ (או בלשונו של אלכסנדר: מעוות את היחס הנכון בין צוואר-ראש-גב) ובתמימות רוצה לשלוח זוג ידיים כדי לתקן, למנוע את הקלקול, לתת כיוון ולעזור לילד הנהדר שלפני לצאת ממצוקותיו...

רק רגע!

החוויה הפנימית של הילד אינה דומה בהכרח למה שאני רואה. לא די לדעת מניין באתי, אני חייב לקחת בחשבון מאיפה בא הילד וכיצד הוא תופס אותי.

איך אוכל להסביר לילד בין 2 – 3, או אפילו בן 10 או 15, שאני לא כמו האחרים, שהכאיבו לו, שאכזבו אותו. אני גם שואל את עצמי: איך באמת לא אהיה כמו האחרים, הרוצים את טובת הילד אך בעצם לא מקבלים אותו כמו שהוא, לא מאפשרים לו לחיות את חיו הצעירים כפי שהוא מבין זאת.

איך אני מעביר לו מסר של אמון וקבלה ?

ומהצד השני – הילד באמת נפול, מכווץ. אני רואה זאת בבירור. אין לו כיוון.

אני עוצר לרגע בתוכי ונזכר, שאת ה"כיוון" לא המציא אלכסנדר. אף אחד לא המציא אותו. זה לא משהו שאני בא לתת לילד. משהו שאין לו ויש לי, ואני "מלמד" אותו דבר חדש. כיוון הוא תנועה אורגנית, ספונטנית שמתרחשת בתוכי ויכולה להתרחש גם בתוך הילד הנמצא איתי. התנועה הפנימית הזאת של חזרה לעצמי, המיוחדת כל כך לשיטת אלכסנדר, כפי שאני מבין אותה, יוצרת תנאים חדשים, שונים בוני אמון ביני לבין הילד. אני יכול להזמין אותו למשחק, משחק שהוא בוחר. אם הוא רוצה אני מצטרף אליו. באווירה של אמון וקבלה הילד מרגיש בטוח להתנסות, להשתנות, לחזור בתוך עצמו לכיוון שלו הטבעי, הספונטני, החופשי.

יש חשיבות עצומה לחוויה שבה הילד מרשה לעצמו להיות מודרך. הילד עוזב, מניח, מאפשר לעצמו להיות מובל בדרך חדשה על ידי אדם בוגר. הילד מרשה לעצמו להתחנך, לעבור תהליך של שינוי. לעבור ממצב מוכר ובטוח ולנוע לתוך הלא נודע.

חוויה שכזו מתאפשרת רק בתנאים של אמון. בתנאים שבהם אין בילד פחד. פחד מכל סוג שהוא, בקורת, כשלון, פגיעה, כאב.

תהליך זה בעיני הוא למעשה תמצית החינוך. החינוך האמיתי. זה שמאפשר לילד ללמוד, לגדול ולהתפתח מבלי לאבד את עצמיותו. תהליך שמתבסס על הסכמה פנימית כנה. תהליך שבו מתקיים דיאלוג פתוח ומכובד בין המבוגר שאינו כופה את דעתו, אינו מכתיב תנאים מבחוץ אלא תומך ומאפשר לילד להתמסר לתהליך של שינוי וגדילה פנימיים.

על מנת שילד יאפשר לעצמו להיות מודרך, יש צורך שהקשר איתו יהיה מבוסס על הסכמה. אם אין הסכמה אמיתית וכנה מצידו של הילד הוא אולי ייכנע כלפי חוץ אבל בהזדמנות הראשונה יתמרד.

על מנת שתהיה הסכמה מצידו של הילד יש צורך בהבנה, כמובן בהתאם לגילו ויכולותיו, לגבי מהות הקשר בינינו ולמה אני מזמין אותו להצטרף. אם אין הבנה יתעוררו התנגדויות. כאשר יש הסכמה והבנה מתקיים שיתוף פעולה בין מורה ותלמיד ויש לנו ילד שפועל מתוך מוטיבציה פנימית אמיתית.

הייתי רוצה להתמקד מעט בנושא העבודה עם ילדים בגן. כמובן שכל הנאמר לפני כן מתקיים גם במסגרת העבודה בגן אך ישנם מספר דגשים המייחדים את העבודה בגן אותם הייתי מעוניין לציין.

מטבע הדברים האווירה בגן צריכה להיות כזו המאפשרת חינוך ברוח הדברים שנכתבו. משמעת וכללי ברזל, סדר יום נוקשה או לחלופין אוירה של חוסר גבולות אינם נותנים מרחב מחייה לילדים.

זרימת פעילות, חופש ביטוי ויצירה, אפשרויות בחירה אבל בתוך מסגרת ברורה מאפשרים שילוב ושיתוף של שיטת אלכסנדר. כמו בגוף, יש אפשרות לתנועה חופשית וזורמת אבל יש צוואר ראש וגב ויש בסיס של רגליים על הקרקע.

נקודה נוספת היא שהעבודה בגן לא מתקיימת ממקום של סמכות. בדומה לאופן שבו הגננת קוראת לארוחת הבוקר. היא יוצרת תנאים, היא מזכירה בשיר, מעוררת את התיאבון הבריא והילדים באים לשולחן האוכל מתוך חיבור לרעב, ברצון.

אני משתדל להסביר, להדריך, לשמש דוגמה, לעורר בעדינות את מערכת הכיוונים בילדים וללוות את תהליך הלמידה והשינוי תוך נתינת כבוד לילדים לצרכיהם ויכולתם. אבל בראש ובראשונה אני מכבד את זכותם לסרב. לסרב לקבל את מה שאני מאמין בו. המשמעות המעשית של הבנה זו, על פיה אני פועל, והיא אינה קלה כלל ועיקר, היא שאני משקיע הרבה מחשבה שמבוססת על הסתכלות באיך ליצור תנאים מתאימים שיאפשרו את הקשר ביני לבין הילדים.

במידה ואני מתקרב לילד והוא נסוג, אני אחכה. במידה ואני מתחיל לתת לו כיוון בעזרת ידי והוא מרחיק אותן אני שוב מחכה. אני מחכה לאפשרות הבאה. אני מכבד את רצונו ולכן זוכה באמונו.

נקודה אחרונה בהקשר זה היא כי להבדיל מעבודה עם מבוגרים שמהם ניתן לבקש או להציע לתרגל את יישומו של תהליך הנחיית הכיוונים, בעבודה עם ילדים יש לדעתי להשתדל להימנע מכך. כאשר עובדים עם ילדי גן, יש לשים לב שכל נושא יישומה של שיטת אלכסנדר לא יהיה מבוסס על תרגול, משמעת, דרישה לעשות את הדבר הנכון או רצונו של הילד להיות "בסדר". השימוש הנכון של הילד בעצמו צריך לחלחל לתוך הפעילות היומיומית באופן אורגני. היכולת "לתת כיוון" צריכה להיות מוטמעת באופן אינטגרלי ולא בנפרד מאותה פעילות, משחק וכו' שהילד עושה.

יש לקחת בחשבון כי אין זה מובן כלל ועיקר כי אכן ניתן לשלב את שיטת אלכסנדר במסגרת הפעילות החינוכית בגן, ואסביר מדוע. המורים לשיטת אלכסנדר עוברים הכשרה מסוימת. מתחנכים לחשוב בצורה מסוימת. לומדים שיטה לעורר תנועה נפשית – גופנית מסוימת בחייהם ובחיי התלמידים שלהם. שיטת הוראה זו (הכיסא, המראה, השולחן, לקום ולשבת וכו'), אינה מתאימה לעבודה עם ילדים בכלל ועם ילדים צעירים על אחת כמה וכמה. מורה לשיטת אלכסנדר שינסה להשתמש בשיטת עבודה זו עם ילדים ימצא את עצמו מהר מאוד מול שוקת שבורה. ילדים הם רגישים ועדינים עשרות מונים מהמבוגרים. הם ספונטניים וחופשיים בקבלת ההחלטות שלהם. הם מגיבים בכנות רבה יותר ובדיוק רב יותר. הניסיון להתאים אותם לשיטת עבודה קבועה, מסודרת וידועה מראש נידון לכישלון חרוץ. הם מחייבים את המורה, במידה והוא מעוניין לעבוד איתם, להתאים את שיטת העבודה שלו במדויק להם עצמם. לכל ילד יש את האישיות שלו, הצרכים שלו ומכאן גם את שיטת העבודה הייחודית המתאימה לו.

המפגש עם הילדים מחייב דינמיות של המחשבה, יצירתיות והתחדשות, פתיחות ומוכנות לסכן את הידוע המוכר והבטוח. די אם ניקח פרמטר אחד לדוגמה, הזמן, ונשווה. בשיעור עם תלמיד מבוגר מקובל לעבוד כחצי שעה. זמן המפגש עם ילד במסגרת הגן נע בין נתינת כיוון של שנייה אחת לעבודה משותפת מסביב לבניית פאזל במשך 10 דקות ועל המורה מוטלת האחריות לדעת ולהבחין מה ומתי מתאים לכל אחד מילדי הגן.

בנוסף לעבודה עם ילדים יש לזכור את צוות הגן הקבוע ובראשם הגננת. עבודת הצוות, שיתוף הפעולה, מחשבה וחיפוש משותף אחרי אפשרויות לשילוב זה הכרחיים על מנת שמשהו יוכל להתקיים. לקשר עם הגננת שלמעשה משמשת כמנהלת הגן בפועל ומהווה ציר מרכזי בכל הקשור לגן יש חשיבות עצומה בהצלחת התהליך ויש להתייחס לכך בכובד ראש.

צוואר חופשי, ראש קדימה ולמעלה, גב שמתארך ומתרחב. כאשר מילים אלו מתקיימות אצל הגננת הדבר מקרין כמו שמש זורחת על כל הנעשה בגן. לחשיבותו של שיתוף הפעולה עם הגננת יש מספר היבטים נוספים וברצוני לגעת בחלקם. ניתן לראות את הגן כיחידה אורגנית שלמה כאשר הגננת היא הראש, המובילה. כאשר הילדים נחשפים למגע הטכניקה הם מתחילים לעבור תהליכים של שינוי. תהליכים אלה אינם, בדרך כלל, חלק מהתהליכים ה"רגילים" שילדים עוברים בגן. הם מלווים בתגובות שגננת שאינה מבינה תהליכים אלו עלולה בקלות לחסום, לקלקל או לעוות אותם ותהייה כוונתה טובה ככל שתהיה. יכולתה של הגננת לגבות את השנויים, להבין את הילדים ולהכיל את המתרחש בגן היא בסיס חשוב בהצלחתו של המסר האלכסנדריני לעבור ולהמשיך להתקיים בחייהם של הילדים. מפגשים פרטניים עם הגננת חשובים על מנת שהגננת תלמד בעצמה מתוך החוויה האישית שלה את המתרחש בזמן מפגש אלכסנדריני ובהמשך על מנת שניתן יהיה ליצור שיחה ודיון כאשר יש שפה משותפת ומובנת לכל המשתתפים.

לא ניתן לסיים מאמר זה מבלי להקדיש מספר מילים לקבוצה נוספת הקשורה לגן והיא ההורים. יש לשאוף לשיתוף פעולה והבנה מקסימליים גם באופן אישי וגם כקבוצה. יש לעודד מפגשים, להזמין אותם להיות מעורבים, מעודכנים ואכפתיים.

ולסיכום: העבודה עם ילדים מאתגרת ופותחת אפשרויות נפלאות להבנה ויישום שיטת אלכסנדר על רבדיה המגוונים. השאלות שנשארו פתוחות הן רבות, והתשובות כביכול רק פותחות עוד ועוד שאלות אחרות.

לא ניתן למצות את הנושא במאמר יחיד, אך אם נפתח פתח למי מכם ולו כזרת, יצאתי ושכרי בידי.

בחזרה לרשימת המאמרים

לראש הדף