על השיטה

מאמרים

השוואה בין טכניקת אלכסנדר וטאי-צ'י

מרוין ולדמן

בין טכניקת אלכסנדר לבין הטאי-צ'י קיימות נקודות מפגש רבות ומעניניות. זו אולי הסיבה שמספר לא מבוטל של מורי טכניקת אלכסנדר, מוצאים עצמם משלבים את הטאי-צ'י בתרגול היומיומי לשמירת בריאותם.

הרעיון המרכזי בשתי הטכניקות הנ"ל הוא, שכדי להשיג בריאות טובה ותפקוד יעיל של כל האיברים, השימוש בגוף חייב להתבצע בשליטה מלאה על מערכת 'שלד-שרירים', וכל זאת עם מינימום מתח.

שתי הגישות עוסקות בהתגברות על הרגלי תפקוד גרועים, הנובעים מרפלקס מותנה שגוי, שהוא תוצאה של חסר במודעות תחושתית. לכן ניתנת שימת לב מרובה לאיזון הדינמי של חוליות הצוואר העליונות (בסיס הגולגולת ושתי החוליות העליונות – atlas/axis) ולהשפעתן על כל עמוד השדרה, כמרכז היציבה והתנועה של הגוף. גם חשיבות נשימת הסרעפת מודגשת (כאשר בטאי-צ'י ישנה התמקדות באזור שמתחת לטבור, כמרכז ליציבות ואנרגיה).

בטכניקת אלכסנדר, כמו בטאי-צ'י, נעזרים רבות בהיזון חוזר גופני, חזותי ומילולי בין התלמיד למורה. בנושא זה יש לטכניקת אלכסנדר יתרון ברור על פני טי-צ'י: הדרכה מתמשכת בזמן אמת, לעומת ניסיון וטעייה תוך חיקוי המורה, ואמנם תוצאות העבודה באלכסנדר ניכרים מהר יותר מאשר בטי-צ'י.

ההתייחסות ל'דרך' ולא ל'מטרה', היא עוד סממן המאפיין את שתי התורות. בשתיהן ניתן למצוא גם את ההתמקדות בכיוון כלפי מעלה, דבר המפתח את השרירים באופן איזוטוני ואיזומטרי כאחד, ומאפשר התארכות השריר תוך מיקסום חוזקם ויעילותם (חוק פרנק-סטרלינג) וכל זאת במינימום מאמץ ומתח.

לשתי השיטות יש מעלות משלהן. טכניקת אלכסנדר יכולה להביא לשינויים מהירים וחיוביים יותר בשימוש, בעוד שטאי-צ'י נחשבת לאומנות לחימה יעילה ביותר. למורי אלכסנדר העוסקים בטאי-צ'י ישנו יתרון רב – העיסוק בטאי-צ'י יכול להיות אתגר עמוק להטיב וליישם את עקרונות הטכניקה.

בחזרה לרשימת המאמרים

לראש הדף