| מחקרים | | | על השיטה | | | על האיש | | | | | המורים | | | גלריה | | | קישורים | | | מפת האתר | | | צור קשר |
|
ארגון המורים
ביטאון מס' 5 - יוני 1998 בטאון זה מוקדש לזכרה של רינה חרודי ז"ל מראשוני המורים בארץ ומחלוצי השיטה בישראל תוכן העניינים:
לזכרה של רינה חרודי ז"ל - מאת ריקה כהן לפני כשנה נפרדנו ממורה ותיקה ויקרה – רנה חרודי – שנפטרה לאחר מחלה ממושכת וקשה. ידידיה, המורים שהכירוה, וידעו מה רבה היתה תרומתה להתפתחות השיטה בארץ, מרגישים צורך לומר כמה מילים לזכרה. בשנת 1963 פגשתי את רנה לראשונה כאשר באה לקבל אצלי שעורים במרכז שפתחתי ברחוב פרוג 31 בתל אביב. תקופה זו היתה תקופה של תחילת הטכניקה בארץ. שמואל נלקן חזר מלונדון בשנת 1961 ועבד בירושלים. אני חזרתי ב- 1962 והצטרפתי לעבודה עם שמואל. כעבור שנה התגברו הפניות מתל אביב, ואז החלטתי לעבור לתל אביב, ובתמיכתו של שמואל, שהיה מגיע בצורה מסודרת לתל אביב, הקמנו את הגרעין הראשון בתל אביב. רנה חרודי, אחות במקצועה, אשתו של הצייר שרגא כהן, התחילה לקבל שיעורים. המפגש עם רנה היה מיוחד מאוד. רנה, מבוססת במקצועה כאחות, מעורה בחיי החברה התרבותיים של תל אביב, מסובבת באומנים, ציירים ושחקנים, גילתה את עולמה החדש – טכניקת אלכסנדר. ערבים רבים ביליתי בחברתם של שרגא ורנה בדירתם הקטנה והיפה ברחוב יל"ג. נסחה שם אוירה נעימה ותרבותית, ושיחות רבות סבבו סביב שיטה. לאחר זמן קצר נסעה רנה ללונדון והצטרפה לאחד מהקורסים של פטריק מקדונלד. הקשר עמה נמשך במשך כל הזמן, כל הזמן, וכשחזרה ארצה הצטרפה גם היא לכל המפגשים היפים והמפרכים בירושלים ובתל אביב. לרנה היתה ראיה עמוקה בטכניקה, והיא תמיד דאגה לקדם את עצמה במפגש עם ידידיה המורים. בשנים האחרונות סבלה רנה מאד מחלתה, ויותר ויותר חסרה במפגשי המורים. מאוד הצטערנו כאשר כבר לא השתתפה בקוגרס בירושלים. תמודה תשאר חרוטה היטב אצל כל אלו שהכירוה יהי זכרה ברוך ריקה כהן רינה חרודי - מאיר עמית אני הכרתי את רינה חרודי היכרות קרובה לפני כ- 7 שנים, כשנדרשתי להביא המלצה גם ממורה ותיק בכדי שיאשרו לי את פתיחת הקורס להכשרת מורים. כשפניתי לרינה, אותה הכרתי רק ממפגשי מורים קצרים, וביקשתי ממנה את ההמלצה השיבה רינה שבכדי שתוכל להמליץ עלי היא רוצה להפגש ולעבוד אתי. נפגשנו בביתה והיא בדקה אותי מכף רגל ועד ראש, וגם את הקרביים (של המוח). היסודיות והרצינות שלוותה את התנהגותה, התבררו לי אחר כך במפגשנו המשותפים בדירתה המיוחדת, על כוס תה ועבודה משותפת, שהמשיכו ברצף עד לתקופתה האחרונה שבה לא רצתה להפגש אתי בגלל מצבה הקשה, ובשיחות טלפון היתה אומרת לי: אני רוצה שתזכור אותי לא במצב הזה. בהספד ליד קברה בתל-יוסף אמרתי, שרינה היתה בין החלוצים שהביאו את הטכניקה לארץ והמשיכו פה לבסס ולפתח אותה למען הבאים אחריהם, ונתנו ונותנים לטכניקה את מעמדה המיוחד והמכובד בארץ, בדומה לדור המדבר שעבר קשיים עצומים ומעמדים מיוחדים ומרשימים בכדי להביא לנו את התורה. מאיר עמית קטעים מובאים ומחשבות - רינה חרודי "What you Think is as important as what you DO." * אלכסנדר הבחין שבדרך כלל איננו מודעים או מנחים את פעילותנו הגופנית, אלא מגיבים לגרויים בהתאם להרגלינו, ובכך עלולים לגרום לתופעות של tension, stress, stiffness, tension, and futile effort nervous , ולרב ליציבה ותפקוד לקויים, נשימה מוגבלת, הפרעות בעיכול וכו'. אלכסנדר התנסה בהנ"ל, והתנסות זו הניעה אותו להגי לתגליתו. * לו היכולת לבחור מה ואיך לעשות, ולבחור מה לעשות. אנו חייבים להיות מודעים ל"איך" אנו מפעילים את עצמנו, ולא, יהיו חיינו עבדות להרגלים. על ידי תשומת לב ל"איך" של הפעולה ולא למטרה שהוצבה, החל אלכסנדר להשתחרר מהשליטה הבלתי מונחה (ההרגלית). * ר.ח.: האדם בעידן שלנו חי עם מודעות מכוונת בכל תחומי החיים. הדבר אמור גם לגבי הדברים הראשוניים ביותר, כגון מה הוא אוכל ושתה, כיצד הוא מגיב לסביבתו, ליחסי אנוש, ומה קלטו חושיו וכו'. כל זה בא להסביר מדוע עלינו להיות מודעים גם לארגון הגופני שלנו בכל מצבי העירנות. השאלה שנשאלת תמיד על-ידי התלמיד, כיצד אני יכול להיות מודע לגופי במהלך היום על פעילויותיו ועיסוקיו השונים? כן, אתה מסוגל להפנות חלקיק מתודעתך גם לזה. בכך תבטיח פעילות חופשית ומגוננת על הגוף ושיפור התיפקוד של כל המכלול הנקרא אדם. חלק חשוב מההרגל המתחדש הנקנה על ידי העבודה שיטת אלכסנדר, הוא ההרגל למודעות גופנית, והתזכורות שהתודעה משדרת וחוזרת ומשדרת לחופש וכיוונים, או במילים אחרות, ליישום ה- Primary Control, שיקרא להלן P.C.. * "הזיכרון השרירי" הופך עם הזמן לחלק מהארגון הכללי שלנו, והאופן בו אנו פועלים עם גופנו. * P.Jones: במידה והגירוי חזק מספיק כדי לגרום תגובה, המקום בוא היא תופיע הוא שרירי העורף, ולעתים קרובות יהא זה המקום היחיד (הגירוי יכול להיות רגשי או גופני). * Unreliable Sensory Apperciation מעיד על שיבוש החוש הקינסטטי שלנו. * INHIBITION (השהיה): ברונובסקי, בספרו Asecent of Man, גורס שהייחוד של האדם מתבטא בכך שהאינטליגנציה בולטת יותר מהרפלס, ושההצלחה או הכשלון מותנים ביכולת הבסיסית של האדם לחצוץ בין הגירוי – לתגובה. מוח האדם הוא מכשיר לפעולה, והוא צריך להיות מכשיר להכנה. מבחינה "אלכסנדרונית" הסירוב לגירוי המעורר את התגובה ההרגלית, יאפשר ל- P.C.לפעול נכונה, ולהבטיח את האיזון האופטימלי של הגוף והרוח. אלכסנדר חשב שההשהיה מאפשרת לאדם להתמודד עם השינויים הסביבתיים המהירים. תלות האדם בגופו למען השגת אמצעי הקיום פחתה ולכן פחות ופחות ניתן לסמוך על האינסטיקטים, ויותר ויותר עולה הצורך להישען על המודעות. רעיוןה- inhibition החל על התגובה לגירויים, נכון לגבי גירוי לשינוי מצב, פעולה ותנועה, ונכון גם לגבי החלטות שונות, בחירה, וגירויים סביבתיים כמו "יחסי אנוש" פרסומות ועוד. * ידי המורה משמשות למניעת ההתערבות ב- P.C., וכן יש להן השפעה מרגיעה. * הערך המירבי של השיטה באפליקציה של ה- P.C. ביום-יום. * GIVING DIRECTIONS (הנחיית כיוונים) אלכסנדר שם לב שהוא מעולם לא הנחה את עצמו, אלא תמיד נשען על מה שהרגיש כנכון. מאחר שהבחין שאין לסמוך על ההרגשה הרי שעליו להאמין ל- reason במקום להרגשה, וגם אם זה "מורגש מוזר". * הביולוג Arehy Thompson: האדם מראה ירידה בקומתו, וזה סימן לתחרות הבלתי שווה בין כוח גופנו לבין כוח המשיכה – הכובד (כל חיינו מתקיימים השדה גראביטאציוני אשר מושכנו למטה דרך קבע): הבדלי גובה בבקר ובערב, קמטים וצניחות אברים, וכו'. אין זה צריך לדכאנו; קיים מכניזם רפלקטיבי (Reflex Mechanism) התומך בנו, ללא מאמץ, כנגד כוח המשיכה. הנחיית הכיוונים מחזקת ומחייה את המכניזם הזה (ההנחייה "למעלה"-up), ולהיפך, השימוש ההרגלי הלקוי בגופני מתערב בו. * Motor Unit מורכב מתא עצב, אקסון, וסיב שרירי. השריר הינו צרור של סיבי שריר. יחידת התנועה מגיבה לגירוי חשיבתי (רצוני) בבדיקה נקראת Electromyography מחוברות האלקטרודות ליחידת תנועה ואל ה- Oscellograph וה- Audio Ampliphier וכך מוכחת עובדה זו. * במהלך העבודה עלינו לחשוב במושגים של Attention, not Concentration (מתח, מיקוד) Attention: איזון בין ידיעה עצמית לבין הסביבה, עם דגש קל על הרלבנטי באותו רגע. לדוגמה, אור כללי על הבמה, ו- spotlight על הרלבנטי בזמן נתון. * תנאים מוקדמים הינם תנאי לשימוש נכון (.C.P), או לשימוש לקוי בגופו (הארגון ההרגלי). טעות לחשוב שאפשר להביא לתוצאה נכונה באופן ישיר (direct); יש לשנות את התנאים (indirect). ההשהיה (INHIBITION) היא גורם מתווך בין הפעולה ומתן הכיוונים (DIRECTIONS). * התהליך הלימודי בשיעור זהה למורה ולתלמיד. המורה חייב בו זמנית ליישם את אשר הוא מורה. המורה מלמד מהתנסותו האישית, מתוך רצף ההתרחשות בו עצמו. שיטת אלכסנדר אינה מלמדת את התלמיד לסמוך על השכל (reason) ולהסכים להרגשה של דיסאורינטציה. "להסתכן" בתהליך מהידוע אל הבלתי ידוע. המסע הזה מצריך נכונות לעשות שגיאות כדרך לימוד. * האינהיבישן של הבינית - מאיר עמית באחת הפעמים בהן חוויתי את ביצוע האינהיבישן בעצמי, תוך כדי פעילות, זה היה בעזרת ידיו של המורה שעבד איתי, והנחיית כיוונים שאני הינחיתי. התרשמתי מאוד מטיב ויעילות התגובה השקולה שהגבתי. להבדיל מהתגובה המורגלת שלי אותה השהיתי, ואשר אותה הייתי רגיל להגיב. נזכרתי במקרה שהיה לי בסוף שנות ה- 50 בקיבוץ ניר דוד, על גדות נחל האסי. באותה תקופה עבדתי עם הטרקטור שלי בתיקון בריכות הדגים של הקיבוץ. עבדתי במשמרות וכך שהיו לי שעות אחה"צ פנויות, אותן ביליתי על שפת הנחל המקסים הזורם הקיבוץ נחל האסי היוצא מהסחנה. באחר צהרים אחד, בעוד אני שוכב על הדשא ומסתכל על הברבורים השטים בנחל ומתרשם מהשקט והיופי, יוצא חבר משק ממדרגת האפרוחים שליד הנחל וזורק אפרוח מת לתוך הנחל. האפרוח המת צף על המים עם הזרם האיטי במורד הנחל, והכל בדממה נפלאה. ולאחר כמה דקות של ציפת האפרוח המת במורד הזרם על דג גדול וב"שלוק" אחד בלע את האפרוח, והפר את הלווה הפסטורלית. פעולה זו של הדג עוררה אותי עם רצון עז לתפוס את הדג הגדול. והיום אני מבין – גם הפרה את השלווה שבי. ביום שישי, כשהגעתי לנתניה, מיד קניתי קרס גדול וחוט נילון עבה בהתאם לגודל הדג (וברצוני לציין שאני לאוהב לאכול דגים וגם לא עוסק בדיג). ביום ראשון, לאחר המשמרת, מהרתי למדגרה ובקשתי אפרוח מת על מנת לשים אותו פיתיון על הקרס, עובד המדגרה נתן לי אפרוח מת שהיה מונח על הרצפה ואני יצאתי עם הפיתיון והתחלתי לזרוק אותו לנחל, כשהוא מחובר לחוט הנילון שבידי. האפרוח צף במורד הזרם בקשת, עד שהגיע לגדה. היות והיה מחובר לחכה, חיכיתי זמן מה וזרקתי אותו פעם נוספת למרכז הנחל, ועוד פעמים נוספות. אבל אף דג לא הופיע. הסקתי שבזמן הצהרים, כשחם, הדגים נחים. ולכן התישבתי בצל העצים והדשא וחיכיתי שהדגים יסיימו את מנוחת הצהרים (בשעות אלא גם רוב חברי המשק ישנו שנת צהרים). לאחר כחצי שעה יצא חבר המשק מהמדגרה וזרק אפרוח מת למרכז הנחל, האפרוח צף במורד הזרם כעבור כמה דקות עלה דג גדול ובלע אותו ב"שלוק" אחד. ואז הבנתי שהדגים כמו ממנוחת הצהרים, והתחלתי לזרוק את האפרוח שהיה מחובר לחכה במשנה מרץ למרכז הנחל, אך אף דג לא בא. אז הבנתי שהאפרוח שנתנו טוב, כנראה בגלל שבמדגרה הוא היה על הרצפה. נכנסתי למדגרה ובקשתי אפרוח שלא היה על הרצפה. החבר במדגרה שאל אותי – למה? אמרתי לו שאת האפרוח שהוא זורק הגד בולע, ואת שלי – לא. וכנראה זה בגלל ששלי היה על הרצפה. אז חייך החבר מהמדגרה ואמר: אתה רוצה לתפוס את הדג שבולע את האפרוחים בעזרת חכה? לא תצליח. שאלתי – למה? והוא ענה, שלדג זה קוראים בינית. וכשהוא קולט אוכל במים הוא שוחה זמן מה אחרי האוכל, ובאם הוא מרגיש שהאוכל אינו צף חופשי בזרם הוא לא נוגע באוכל. כששבתי הביתה הסתכלתי במילון בערך 'בינית'. שם כתוב – דג שיש לו שפם, בינים, בהם הוא קולט את זרימת ה מים באופן יחסי למזון אותו הוא רוצה לאכול, ובאם אין התאמה בין זרימת המים ותנועת המזון אין הוא נוגע במזון. בינית מהמושג בינה – דג בעל בינה. אמרו חז"ל: הנותן לאדם דעת ולאנוש בינה, ההבדל בין רמת האדם לרמת האנוש. אין ספק ששיפור השימוש שלנו בשיטת אלכסנדר בעזרת האינהיבישן והנחיית כיוונים מעלה אותנו לתפקד ברמת הבינה, איכות אותה קיבל הדג ולא קלקל אותה בלהט השגת המטרה. . מתברר שגם אנו קבלנו איכות זאת, שהשתבשה בתרבות המערבית בעידן התעשייתי. אך יש לנו יכולת לשקם איכות זאת בעזרת אימונים בשיטת אלכסנדר. טכניקת אלכסנדר והקנגרו - יהודה קופרמן (מתפרסם באנגלית בספר הקונגרס בסידני אוסטרליה) מהרבה אנשים שאתם אני בקשר נשאלת מפעם לפעם השאלה, מדוע דווקא באוסטרליה נולדה טכניקת אלכסנדר. המיוחד באוסטרלים שמשם הגיעה הבשורה לאירופה ושאר חלקי העולם. בדרך כלל התשובה היא, שבמקרה .M.F אלכסנדר נולד באוסטרליה ובעיותיו נוצרו שם, ומותר גם לאוסטרלים להיות גאונים בדיוק כמו לאיינשטיין בגרמניה, שופן בפולין, ועוד. יחד עם זאת אנני בטוח שאם בטהובן היה נולד באוסטרליה היינו זוכים לשמוע את הסימפוניות הגדולות שלו. ומאידך, אם אלכסנדר .M.F היה נולד בגרמניה יתכן מאוד שכתושב צייתן היה נשמע לעצת רופאיו ומקבל עליו את גזר הדין, ואנחנו הינו יוצאים נפסדים. אז מה בכל זה, לקנגורו ולגילויו של אלכסנדר? ראשית, במאמר מוסגר המעיד על כוונותיי בהמשך, מצאתי שהמילה KEN – GURU בעברית מורכבת משתי מילים שפירושן קן ו...גור. וזו אולי "התרומה הישראלית" לטכניקה המתארת את אמונתו של אלכסנדר במפגש הזוגי באמצאות המגע (הידיים) שהוא האמצעי החזק, הכנה והמשכנע ביותר, משום שיש בו חום ואנושיות, הענקה ואהבה גם שהוא משדר קבלה ומחמאה, כבוד לזולת, ותחושת שותפות, וגם כאשר הוא משדר הוראות ופקודות זרות ומשונות שרק תת-מודע מחייך אליהם בינתיים – בתודה ובהבנה. בכיתות שנתתי בקונגרס האוסטרלי אולי לא הזכרתי את הקנגורו בשמו, אבל בהדגמות נעזרתי רבות בתכונותיו. הקנגורו מתאפיין בכיס (קן – ken) הנמצא בבטנו החיצונית לשם יוצא הוולד (הגור – guru), ושם בכיס המוגן והחם והאוהב הוא עובר את חינוכו הבסיסי. ממנו הוא מביט אל העולם. בתוכו הוא עובר מסעות מדבריות והרריות בקפיצות ענק. הוא חווה את העולם כשרק ראשו מציץ החוצה ואילו גופו הנותר יונק את בטחונו מאמו שגופה שלה ממשיך את עצמאותו התנועתית וההתנהגותית, והאחריות לגור היא בחלקו של הכיס (הקן). סיום הקונגרס הוקדש לנושא "משמעות השינוי בטכניקת אלכסנדר". אלכסנדר משתמש בספריו במושג "שינוי", אלא שהספרים אינם רק אותיות ומילים ושורות. בספרים החלק הגדול ביותר הם המשטחים הלבנים שברקע. אלה המשטחים שאותם ממלא הקורא ובהם הוא כותב באותיות בלתי-נראות את סיפור ההבנה שלו, את האסוציאציות והמסרים, את המנגינה למילים הכתובות. כאשר קיבלתי את רשות הדיבור, ניסיתי באמצאות שורות קצרות שכתבתי באותה הזדמנות, להזהיר את התלמיד מפני מורה הרוצה לשנות אותו, במסגרת עקרונות הכתובים של טכניקה, הכרה, אינהיבישן, פריימרי קונטרול, כיוונים ועוד. "מובן השינוי" (תרגום מאנגלית) לעמוד אל מול הראי ופתאום להכירו גם מחוץ לראי אהיה איתך להגן חלק משומעיי אולי נדהמו או חייכו בביטול או בסלחנות לבורותי המופגנת שדיברה גם בזכות השתיקה היוצרת בטכניקת אלכסנדר. שתיקה מאפשרת לידע להתבטא באמצעים המאפיינים את טכניקת אלכסנדר, שהם מגע הידיים המייצג את המורה באמיתותו, בכנותו, ובשלמותו. ומתוך אותה שתיקה שביצירת הידיים מופיעות המילים הנותנות שם להתפתחויות ולהתרחשויות. כל זאת להבדיל מאותה דרך שבה כל ספריו של .M.F מצוטטים בשעת השיעור ורעמי המלל של העקרונות מרעידים את מיתרי הקליטה של התלמיד. ומעת לעת אצבע או שתיים מבקרות ביעף, ואינן מצליחות להעניק לתלמיד את חווית הקנגורו, אלא לפרנס כמה אשליות זמניות של נגיעה קלה יותר, קול פתוח יותר, ושאר שיפורים שאינם יותר מפלירטים ארעיים. אם קיים בטכניקה אלמנט של שינוי, הוא בגישה אחרת. טכניקת אלכסנדר אינה באה לשנות את השימוש של התלמיד את התנהגותו, אלא באה להפסיק את ההשתנות! מיום שהאדם בקשר עם הדעת, הוא מנסה להשתנות, להצליח, להיראות אחרת, לנצח, להיות מה שאינו. והנה מגיע מורה לטכניקת אלכסנדר וגם הוא מנסה לשנותו. ידוע לכולנו שעד גבול מסוים בחיינו ההתחלתיים, כאשר התנאים היו טבעיים, לא היה מקום לשינוי. הדבר שאפיין את גדילתנו הייתה ההתפתחות שכוונה על ידי הטבע ולא על ידי גורם זר. והתוצאה המוגמרת זוהתה בדיעבד. וכך הדבר גם בגיל המבוגר הפסקת שינוי (ההידרדרות) תוכל להתקיים רק אם המורה יוכל לייצג במגע ידו את אותם תנאים טבעיים שבתוכם גלומים כל הגירויים להתפתחות איטית הדרגתית. זוהי יצירתו של המורה, שבצניעותו שאינה מפגינה מעורבות מעניקה תנאים ואפשרויות שבהם יוכל התלמיד להתפתח מחדש. העיקרון הבסיסי בדרך למה שמורים קוראים "שינוי" מדבר על עצירת התגובה המיידית. ב- 31 שנות עבודתי כמורה לטכניקת אלכסנדר מתברר יותר ויותר שהמתחים המתרחשים העצירה הלא מיומנת בהתייחסות לאינהיבשין, משתמשים כיוצרי מתחים עיקריים, והם חזקים אף יותר מאותם מתחים נורמליים שהיו קיימים באדם, "השוגה הנורמלי". מעצירות שכאלה אנחנו מובילים את תלמידנו לקראת עקרונות נוספים. וכשמגיעים בסופו של דבר לפסגת העקרונות, הפיקוח הראשוני (.C.P) – כל כך קר שם למעלה ... וקפוא. ומשום כך אין מנוס מלהבין ששיעור אינו יצירה של יש מהאין. זה לא Open Sezemi – אופן סזמי ברסטואי (א-לה מרג'ורי ברסטאו). זוהי התפתחות איטית ויסודית, וכמו כל לידה קיים כאן מומנט ההריון, היניקה, החום וההקרבה הקנגורואית. תחושת הגנה ועצמאות כאחד. הידיים הנוגעות של המורה הן מייצגות את כל היסודות האנושיים האלה. את הביטחון הזה אפשר להעניק רק כאשר למורה עצמו יש את הסבלנות והחכמה האנושית להבין שהיתרונות המוחיים לפעמים גם חסרונותיו של האדם, ואם כבר חוזרים להתחלה אז לרחם המורה, לכיס הקנגורו. משם מתחילה הגדילה הבטוחה שבה למוח האנושי תפקיד יוצר ומשלים. ואמר כבר אלכסנדר עצמו "Body & Mind", הקדים את הגוף על פנימיות, לפני המוח, ולקראתו. בהריון שכזה משוחרר המורה מחיפוש תוצאות. כל מה שנותר לו הוא ההנאה להתבונן בהתפתחות התלמיד, בהפשרת מתחיו וצמיחתו. הוא גם משוחרר מהסתבכויות בהסברת הכיוונים, משום שכיוונים לא מלמדים !!! מגישים אותם, מצביעים על המצאם וצובעים אותם בצבעי נוכחות, עד שהתלמיד הנהנה ממה שעד עכשיו הגדיר כידיים טובות, מבין שידי המורה הם כפפות הכיוון, המאפשר לגוף להתפרק משריריו (אוי אנטומיה ופיזיולוגיה, מדוע אינכם יכולים להישאר בצל הכיוונים ולהצטנע), ולהיפתח. כאשר דגל השינוי נישא באצבעות המורה, תחושת התלמיד היא תחושה של מאבק בלית פוסק להתגברות על גירוי ויצר ומחדל. קשיים שכאלה בדרך כלל הלימוד מבריחים תלמידים לאחר שיעורים ראשונים ובצדק. כל תלמיד שדוחף ברגליו, שמזייף, שמפסיק את לימודיו שתאכזב מהטכניקה, שמבטא זאת גם בכך ששיעורים יקרים מדי, האשמה היא תמיד במורה. משום שהכלל הראשון הוא שאם המורה מייצג את העקרונות במגעו, תחושת התלמיד היא הנאה מיוחדת, חזרה הביתה, לגן העדן הטבעי. זהו מפגשו הראשון עם ה- Let, עם ההתרחשות, עם הקסם שאותו המורה חווה ללא הפסקה. מרגע זה התלמיד נמצא בחממה שתכשיר אותו למפגשים עם עקרונות שללא ההכנה הקנגורואית לא היו מקבלם כמו שהם באמת. בתגובה לדעות שהבאתי בפני הקונגרס ונתתי להם ביטוי חוויתי בכיתות שנתתי בקונגרס, נאמרה המילה האחרונה כתשובה על ידי "ברוס ורטמן" מארה"ב, ממייצגי גישתה של "מרג'ורי ברסטאו". הוא שלל את גישתי באומרו שאלכסנדר מכבד את כוחו המנטלי של התלמיד ו"אפשר להטיל עליו משימות העוסקות בעצירה, בהכרה בשגיאותיו, ובמצבו הלקוי" ובתוספת תמציות של אינהיבישן ותבליני כיוונים להגיע לתוצאות נפלאות. (סליחה על נימת הזלזול הנשמעת) בקיצור, לפיו אפשר להטיל על התלמיד את כל חבילת העקרונות. זו דרך המסורתית של הלימוד, כך אלכסנדר חצה את הירדן, וכך אנו תלמידיו. ברור לכולנו שעקרונותיו של אלכסנדר הם נר לרגלינו, גם הסדר שבו הם מופיעים שזורים. אבל מה שקודם להקנייתם לידיעתו המנטלית של התלמיד, הוא האינהיבישן האמיתי, המתבטא ביישומו ההכרתי לגבי המורה בלבד!!! זו הדרך לאותה איכות המאפשרת לידי המורה למצוא נתיב לנכונותו של התלמיד להפסיק להשתנות ולהתחיל להתפתח לקראת עברו...עתידו! בוודאי שאלכסנדר ידע את מקומה של החשיבה והאינטלקט בהווייתנו. ודווקא משום הערכתו הגדולה לפקטור הזה, הוא מבחין בעייפות החומר שבו, ושולח אותו לשבתון, למנוחה מוחלטת, ובכיסו של הקנגורו, ידיו של המורה. שפ יחכה לו מורה שיקבל אותו בברכה ללמידה משותפת!!! של המסע אל הפריימרי-קונטרול ההכרתי. יהודה קופמן הרהורים לאחר מפגש העמותה בבית בני-דן - ריקה כהן המפגש בבני דן עורר אצלי מחשבות, בעיקר לגבי מספר נושאים:
הארגון הארץ הוקם בצורה אורגנית מהתקופה שקבוצת המורים הוותיקים בארץ חזרה מהלימודים בלונדון – כולם התקבלו אז לארגון אנגלי STAT, והדבר היה הכי מובן אליו שנקים קשר מקצועי בישראל. הארגון הוקם, גם אם לא היה לו עדין שם. שמואל נלקן – בכור המורים בארץ, היה ראש הקבוצה. הוא תרם רבות – בעיקר בגלל אישיותו המיוחדת – לקידום העניין ולגיבושו. אני, שעבדתי לצידו וביחד איתו, הייתי מוכנה להקדיש הרבה מזמני למפגשים ולארגון הקבוצה. עובדה זו תרמה הרבה לקשר המקצועי והאנושי בינינו. ברור שכל העבודה נעשתה בהתנדבות ובכיף. בתחילת הדרך היינו נפגשים כל יום שלישי, בסטודיו שהיה אז ברשותי ברחוב פרוג 31, וגיבשנו עבודה משותפת, ודנו בנושא טכניקת אלכסנדר. עם השנים גדלה כמות המורים, נפתחו עוד בתי ספר, ובכל זאת שמרנו על קשר טוב כל השנים. בתקופה זו הוחלט בדרג הבינלאומי שלכל ארץ יהיה ארגון משלה, אבל יהיה מכנה משותף וכללים אחידים לגבי כמה נושאים, כמו – תקנון קורס מורים, נושא הקונגרסים, תעודות בינלאומיות ועוד. עובדה זו מתקיימת, ויש כבוד הדדי בין הארגונים השונים. אנחנו בישראל מאוד מעונינים להישאר בארגון הבינלאומי ואף לחזק את הקשר איתו, ומעל לכל לטפל בענייננו בארץ, כמו שהם משתנים עם הזמן, בעיקר בגלל גודל קבוצת המורים. לעניין זה נשאלת השאלה – מה תפקידו של הארגון? נראה לי שכאשר נבהיר לעצמנו מהן המחויבויות של הארגון כלפי האנשים המשתייכים אליו, וגם מה מצפים שהארגון יארגן לנו, ויותר מכל – מה מוכנים המורים השייכים אליו לתת מעצמם – לא נחיה בציפיות אלא בעובדות ברורות ומוגדרות, לא נשמע נימה ביקורתית ונימה של אכזבה מהארגון, אלא נכבד את מה שמוטל עליו לקיים. יש לי הצעות לעניין זה:
אם נושאים אלו יהיו מוגדרים ולקהל המורים לא תהיינה ציפיות שהארגון יהיה אחראי על מפגשי עבודה משותפת של מורים ועל נושא ההתפתחות האישית, לא תהיה אכזבה ונשמע יותר בשטח, לא – "מה הארגון נתן לי? " אלא "מה אתרום לארגון ?" שאר הנושאים בביטאון הבא. המילה והשיטה - מאיר עמית בכיתתו של זאב היתה רשימת ציטוטים מפיו של אלכסנדר, ובינהן: "אל תבוא ללמוד אצלי, כל עוד אינך יכול לחייך כשאני אומר לך שאתה טועה". ואמנם, לדעתי, תפקיד כל מורה לשקף לתלמיד או לחברו למקצוע את טעותו (כי אחרת איך יחול שינוי ?) הטעות משתקפת בשני מישורים: האחד – טעות בתנועה, דהיינו בישיבה, בקימה, בהליכה, בעמידה וכו', טעות שמשתקפת במראה ובמגע תוך כדי עבודה. הטעות האחרת, לדעתי, היא בבחירת המילים או המושגים בהם אנו משתמשים בהעברת מסרים. לדוגמה: בהנחיית הכיוונים יש המשתמשים במילה גב ובמילה קדימה. אני חוזר ומעז להדגיש מושגים אלו, למרות הביקורת שאני מקבל, ולמרות הזלזול בסמנטיקה שמטיחים בפני. אבל, כל מילה שאנו מביעים משקפת את מה שמתרחש במחשבה או במוח. ולאחר עיון חוזר במילונים אני מדגיש שוב את משמעות המושגים. הגב הוא רק החלק האחורי של הגו. התייחסות לגב היא התייחסות דו-מיממדית למישור ללא מימד הנפח. גו – כל הגוף חוץ מהראש והגפיים. זאת אומרת, התייחסות לגו היא תלת-מימדית ומכילה את נושא הנפח, ולכן יש לה חשיבות רבה בנושא הנחיית הכיוונים המשפיעה על התארכות והתרחבות הגו. קדימה – מתייחסת לכיוון של הגו שאליו פונה החזה. לפנים – מתייחס לכיוון של הראש שאליו פונים הפנים. לכן, אם ברצוננו להדגיש את הראש כמוביל כדאי, לדעתי, להשתמש במושג לפנים ולמעלה, ולא – קדימה ולמעלה. אני מרשה לעצמי להיתלות באילנות גבוהים ולהביא חיזוקים מדברי אלכסנדר עצמו, בספרו "The Use of the Self” , בקטע העוסק בהבנה ותפיסה של מושגים (אני משתמש בתרגום של גדעון מרגלית): "היכולת של המורה להסביר לתלמיד כבר בשיעורים הראשונים שהסיבה העיקרית למצבו הנוכחי היא מושגים מסולפים והערכה חושית לקויה (לא מהימנה)". קרינגטון, בספרו "Thinking Aloud" (בתרגומה של שרה גולן), בקטע על הלחישה: "כשאתה קוראה במורשת האדם העליונה", תראה שהזקן, בדברו על מכשולים ועיכובים בדרכם של אנשים הלומדים את השיטה ומבקשים לעשות את השינויים הדרושים, מונה דעות קדומות בראש הרשימה. אני מייחס דעות קדומות הגלומות בתוך המילים בהם אנו משתמשים. מקדונלד כותב על השימוש במילים. תלמידים הרוצים להישאר נאמנים לרעיונות הנכונים ייטיבו לעשות אם ימנעו משימוש במילים שגויות (כלומר, מילים שמשמעותן זרה להבנה הנכונה של הרעיון) לדוגמה, לא יאמרו – "הרפה" ברואת "הנח", או "התרכז" בהוראת "שים לב", אם ימשיכו להסתמך על מילים שמשמעותן המקובלת זרה למשמעויות החדשות שאותן הם מנסים ללמוד, יגלו שהם ממשיכים גם לחשוב במונחים של הרעיונות הישנים ושפעילותם תואמת את אלה, ולא את הרעיונות החדשים. מאיר עמית האפיצות בתהליך ההתפתחות - מאיר עמית אפיצות בלעז – טולרנס – מושג טכני: מידה, גודל או כמות הטעות המותרת בתהליך, ז"א בביצוע, נקבע ע"י המתכנן, ונרשם בתכנית (-+). אתמול פגשתי את רחל מבית גוברין והתפתחה שיחה על הלגיטימציה לעשות טעות, על כך שכשיטת אלכסנדר אנו מאפשרים גם מקום לטעות (דבר שלא התאפשר אצלה בעבר בגלל החינוך הייקי והלימודים והעבודה בתור אחות רחמנייה). כי כל דבר חדש מופיע עם טעות. ובאם אין אנו מוכנים לקבל טעות בתוך התהליך, לא נאפשר לדבר חדש להתרחש ונישאר עם הישן והידוע, שזה בן-דודו של ההרגל. כמו שבונים מטוס חדש, יושבים טובי המהנדסים, מתכננים ובודקים את התוכניות, ואז בונים אב-טיפוס, מטיסים אותו טיסות נסיות, מגלים את הטעויות, משפרים חלק מהן, ולאחר מכן מכניסים אותו לייצור כשהוא לא מושלם, ומוסרים את המגבלות למשתמשים. ופה אני ממשיך את מה שאמרו חז"ל:
ברמת האנוש, הלימוד וההתפתחות מלווה בטעויות, כמו אצל ילדים. והרמה האלוהית שבנו (שקשורה לתמימות) סולחת לנו על הטעויות שבתהליך הלימוד. באם אין לגיטימציה לטעות במשך הלימוד אלא תוקפים אותה או מדגישים אותה יתר על המידה (והחיים הם גם מסלול לימודי) – אין התפתחות. דבר התואם את אמרת הכנף של אלכסנדר: "אל תבוא ללמוד אצלי באם אינך יכול לחייך כשאני אומר לך שאתה טועה". מאיר עמית מילים מפיה של בוגרת - אביבה עמית זה לא סיום, בחזרה לרשימת הביטאונים |
|||||||||||||||||||
