ארגון המורים



 ביטאונים

ביטאון מס' 9 - מאי 2002


תוכן העניינים:


בחזרה לרשימת הביטאונים



טכניקת אלכסנדר – זהותה מקומה ושייכותה - יהודה קופרמן

בימים אלה מתפתחת יוזמה של קבוצת מורים להצטרפותה של טכניקת אלכסנדר לחבורת השיטות המאוגדות תחת השם "רפואה משלימה".

המגמה היא לקבל חסות חוקית, שוק רחב יותר של עבודה ואפשרות של מימון השיעורים על ידי קופות החולים.

לכאורה הרעיון נראה נפלא, סוף סוף נמצאה האם החוקית לטכניקת אלכסנדר שעד היום התפארה ביתמותה.

ט.א. נולדה מחוץ לרחם הרפואי. זו היתה אחת הלידות המופלאות ביותר, משום שהרך הנולד עבר את כל הניסויים הרפואיים שנכשלו. רק כאשר כל האלמנטים הטיפוליים נסתיימו ללא תוצאות, הסתבר שהרחם האמיתי אינו קשור בכלל לעולם הרפואה. בראשית, גילה אלכסנדר שאינו חולה, כי אם טועה. מכאן החליט שאינו זקוק לטיפול כי אם ללימוד אופי טעויותיו ומקורן. בהמשך למד! למד! למד! על בשרו, סלל את מסלול האמצעים, ונתן להם ציוני דרך עקרוניים. כך נולדה ט.א. וכך אנחנו מלמדים אותה.

מסרים מרכזיים בט.א. הם: "אדם קרוב אצל עצמו", "ונשמרת לנפשך". אלה הם מסרים שאינם באים לטפח את האגוצנטריות שלנו, כי אם את האחריות לשלמותנו, גם למען זולתנו וסביבתנו.

בתהליכים האמיתיים של הוראת המסרים האלה אין שמץ של אסוציאציות עם טיפול, מסג', מניפולציות וכל פעולה חודרנית העלולה לפגוע ולהזיק. בדומה למשיק שאינו פוגע בצורת המעגל, כך מתקשר המורה אל התלמיד. באם הקשר הזה גורם לדופק לב יציב יותר, לשמחה והנאה, קבלה עצמית, השלמה, תקוה, והעלמות כאבים, אין זה אומר שהעולם הרפואי יכול לגזול מאיתנו את ההישג שנוצר דווקא מתוך הסתלקותנו ממנו!

לכן, במקום להסתפח אליו, ראוי היה שנציגינו הדואגים לעתידה של ט.א

ימצאו את הדרך להציגה כראוי קודם כל לעצמם ואז לממסד הרפואי. אותו ממסד אינו ממונה על תוכן הקונצרטים של התזמורות השונות, לא על סוג התערוכות במוזיאונים ובגלריות ולא על שאר האמנויות התורמות ומוסיפות לסוג הבריאות הנקראת "איכות חיים".

בשל כך, ומתוך כבוד והערכה אלינו, רצוי שימליצו עלינו בגלל הדרך הלא טיפולית שבה אנו תורמים גם לבריאות האדם. מתוך הכרה זו אסור לממסד הרפואי להתערב בתהליכי הלמידה שלנו שהם המאפיינים את הטכניקה.

בספריו אלכסנדר מדבר על חולשותיו האנושיות של האדם ועל מחלות המהוות סימפטומים לליקויי השימוש. הוא מראה ידע רחב בנושא בריאות האדם, אבל כל זה על מנת להדגיש את שייכותה האחרת של הטכניקה, המשפיעה גם בנושא זה, בין שאר השפעותיה האוניברסליות.

אנשי הרפואה והמדע מתפעלים מכך שאלכסנדר אינו משתמש באלמנטים רפואיים, אינו מטפל במחלה, כי אם מגיע לשורש הבעיה ומשם גורם לפרמידת הסימפטומים לקרוס.

ג'ון דיואי פורש זרועות, מחבק את אלכסנדר ומצרפו אל שדה החינוך כאחד הגילויים החשובים ביותר. אקדמיות למחול, למוסיקה, לדרמה

ושאר האמנויות מבינות את התרומה הבסיסית שהטכניקה מביאה לנושאים שלהן ופותחות בפניה את שעריהן. הפוטנציאל הגדול של תלמידים בט.א. מצוי דוקא ברוב הגדול שאינו מתייסר מכאבי גו וספיחיו. ציבור שאינו מרגיש שיש לו בעיה פיזית, שאינו סובל ממתחים ודאגות עד כדי כך שיוסיף עליהם את דאגת הזמן והתשלום ל"מורה רפואי".

הקשר עם הצבור הזה ייפגע ברגע שהגדרתה של הטכניקה תשתנה בעקבות זהותה החדשה, הדרישות והתנאים החדשים שיוכתבו לה על ידי המימסד הרפואי. הם ישנו את אופייה למרות שם התואר שכנראה ישרוד כאוד מוצל מאש - "מורה לטכניקת אלכסנדר"...

בפסימיות אני גם רואה את כל אותם "מטופלים" בט.א., שימומנו על ידי קופות החולים בפרוטות המשקפות את הערכת המימסד. אני רואה אותם מפסיקים את התשלום האחר שהוא הערכה לנושא, ועוזבים את "הטיפול" עוד לפני שמכסת השעורים הממומנת מסתיימת. הם מבינים את הפרינציפ ומסתפקים בכך, בנושא שללימודו אין גבול, וככל שנמשך, ערכו עולה ואופקו מתרחב.

אני עוזב בימים אלה את הקורסים שלי באירופה לאחר 24 שנים, בהן הוסמכו בכיתותי בשויץ ובגרמניה, למעלה משלוש מאות מורים וחוזר לעבודה בישראל.

אחת הסיבות שחיזקו אצלי את רצון העזיבה היתה מכירתה של ט.א. בשויץ על ידי הארגון השויצרי, לכמה מקופות החולים המממנות את השעורים ל"חולים". לכאורה היה הדבר צריך לגרום לכך שמאות ואלפים ינצלו זאת. במציאות התברר שהביקוש קטן, מספר השעורים התקצר, ונושא כל כך יסודי, מהפכני ומטהר הפך מזכות יקרה לעוד מוצר נוסף וזול. השאלה הראשונה ששואל מתקשר היא האם המורה קשור לקופת החולים המממנת. רובם הגדול של אותם מטופלים אינם מצליחים להפוך ממטופלים לתלמידים, בעיקר משום שהמורה הפך בנשמתו למטפל, גם אם מילותיו מתהדרות בנוצות של חינוך.

נדמה לי שפתרון מעמדנו תלוי בנו בלבד. אנחנו חייבים למצוא דרך בתוך האגודה שתעזור לנו להבחין, להאמין, ולהתמיד בדרכנו המיוחדת והשונה, ולא להצטרף לביגמיה הרפואית שתחסל את זהותנו ועצמאותנו.

אנחנו עוסקים באמנות נאורה הקיימת בזכות עצמה - לעקרונותיה אנחנו חייבים את נאמנותינו. נלמד אותם, נהגה בם, ונחיה בהם…

יהודה קופרמן

בחזרה לראש העמוד



היכן טעה מקדונלד? - תגובה למאמר של מאיר עמית בבטאון מס' 8 - אבי גרניט

ראשית אני מבקש להסביר שאנני כותב את הדברים הבאים כדי לסנגר על מקדונלד, משום שלדעתי הדברים כתובים בבהירות רבה בספרו ואין צורך להסבירם. אולם, כאשר קראתי את דבריו של מאיר אשר לדעתי משבשים ומסלפים את הכתוב, חשבתי שיהיה זה לא נכון שלא להגיב, שכן אי תגובה עלולה להתפרש כהסכמה. – לכן ברצוני להגיב.

לגבי "טעות מס' 1 של מקדונלד" כפי שמאיר כותב "מקדונלד לוקח את ראשו של התלמיד" (מאיר מצטט שכך גם מקדונלד כותב בסיפרו "להביא את ראשו של התלמיד לפנים ולמעלה"). כאן מאיר מנסה לפרש את המושג של מקדונלד "להביא את הראש לפנים ולמעלה" וממשיך ואומר "שהדבר נעשה במהירות, אבל מבלי לאפשר מספיק זמן לתלמיד לגלות ולממש את הכיוון בעצמו". - מהיכן מאיר מביא את הפרשנות הזו?

כתלמיד של מקדונלד במשך 3 שנות קורס + שנה סטאג' + 7 שנים של קשר עם מקדונלד עד סוף ימיו, חוויתי את ידיו המנחות של מקדונלד שפעל מתוך בלימה וכיוון צלול שאיפשרו לי להיות איתו בדו שיח ושותפות מלאה.

מכאן ממשיך מאיר לפתח אנלוגיה ללימוד רכיבה על אופניים, אשאיר לקורא את הזכות לקרוא בעצמו את האנלוגיה בכדי לחסוך. בהמשך מסביר מאיר "ובאנלוגיה לשיטה: התערבות מסיבית וישירה של ידי המורה במערכת היחסים שבין ראשו של התלמיד וגוו".

איך מאיר מגיע מהמילה "מביא" (את ראשו של התלמיד לפנים ולמעלה) שזו מילה שאפשר להבינה כפי שהסביר ולימד מקדונלד במושגים של "ידיים שיוצרות דחפים", "זרימה", "חופש במפרקים" למושגים "מסיבית" ו"ישירה" – לא ברור לי.

אני מזמין את הקורא לקרוא עמודים 60 –64 כחלק מההסבר שבו מקדונלד מבהיר כיצד לנהל את הכיוונים ובמיוחד בעמוד 64 פיסקה ב' לדוגמה "לשם כך חיוני שכל אחת מידיו של המורה תיתן דחפים משלימים ליד השניה" או "חשוב ביותר שמפרקי היד של המורה יהיו חופשיים". מקדונלד בלימודו המעשי ובהסבריו לימד במושגים של חופש, דיוק ו – subtle , מילה המקבילה לעדינות, דיוק ותחכום.

לסיכום – למיטב הבנתי והכרותי את מקדונלד וקריאת ספרו, אין הוא מזמין התערבות מסיבית וישירה אלא למידה הולכת ומתפתחת של מיומנות לעבודה עם ידיים זורמות, שנובעת מתפישה של "בהירות פסיכו-פיזית".

כעת ל"טעות מס' 2" על פי מאמרו של מאיר עמית בנושא עמידת הקוף. טענתי הראשונה כלפי מאיר היא, שהוא מביא ציטוט מפרופסור רימונד דרט ולא מציין מיהו ומהיכן מובאת הציטטה, מה שלא מאפשר להתייחס בצורה רצינית לענין. בדקתי את הנושא והנה הציטוט מסיפרו של מייקל גלב – שיטת אלכסנדר, עמ' 47 פיסקה ב'. דברי פרופסור ריימונד דרט: "אם איננו מצליחים לסגל לעצמנו את היציבה האנכית המלאה, פירוש הדבר הוא שאיננו מצליחים לנצל את הפוטנציאל האנושי שלנו במלואו".

משיחה עם עזרא אייל (מורה לאלכסנדר), שעשה עבודה יפה מאוד בנושא "כיוונים אנטגוניסטיים" ו"תנוחות של יתרון מכני" (מומלץ לקרוא), למדתי שפרופסור דרט מדרא"פ היה פיזיולוג ואנטרופולוג שפיתח שיטה

טיפולית בכדי לעזור לבנו שסבל מבעיות יציבה.

מאיר במאמרו מתיחס לעמידת הקוף שהיא תנוחה ומביא לראיה את הציטוט של הפרופסור דרט שמתיחס לענין של יציבה. לדעתי יש להבדיל בין המושג יציבה לבין המושג תנוחה. יציבה היא מושג שמבטא את המצב בו אברי הגוף מאורגנים בתנוחות השונות. למשל, בתנוחת הישיבה או בעמידה – אדם יכול לשבת/לעמוד שקוע ונאמר שיציבתו גרועה, אך באותה מידה הוא יכול לשבת/לעמוד זקוף ונאמר שיציבתו נכונה.

לדעתי כנ"ל בכל תנוחה, אין זה נכון לומר תנוחה לא נכונה או תנועה לא נכונה משום שאפשר לכוון כהלכה בכל תנוחה או תנועה.

כמורים לשיטת אלכסנדר אנו עוסקים בנוסף לנושא היציבה והתנוחה גם

בנושא הכיוון שהוא למעשה לב הענין. כאשר הכיוונים המתאימים זורמים בגופנו ובתודעתנו בנתיבים הנכונים, אין זה חשוב ועקרוני באיזו תנוחה אנו נמצאים.

לכן לדעתי, לכתוב שכיפוף ברכיים בתנוחת הקוף מוריד מהפוטנציאל שלנו, זו שטות ממדרגה ראשונה שהרי בעבודה שלנו אנו מבינים שאפשר להיות בכל תנוחה עם יציבה וכיוון טוב.

לכן, ניצול הפוטנציאל שלנו תלוי בשימוש שלנו ובכיוונים ולא בתנוחה בה אנו נמצאים. שהרי אם כך, האם אדם לא מנצל את הפוטנציאל שלו בתנוחת הישיבה? האם כדי לנצל את הפוטנציאל אנו צריכים לעמוד כל היום עם רגליים ישרות ?

לדעתי, פרופסור דרט מתייחס במאמרו למושג יציבה ולא למושג תנוחה ולזה אני מסכים - אדם שיציבתו רפוסה ושקועה אינו מממש את הפוטנציאל שלו ולא חשוב באיזו תנוחה הוא נמצא.

מקדונלד משתמש וממליץ על ה"מנקי פוזישן" בסיפרו עמ' 64 פיסקה אחרונה. זו תנוחה שגם אלכסנדר עצמו השתמש בה בוואריציות שונות – אפשר לראות זאת בתמונות שהוא מלמד את הילדים לבצע את עמידת הקוף והוא עצמו עומד בעמידת ה"לנג'" עם רגל קדמית כפופה או רגל אחורית כפופה שאלו סוגים שונים של עמידת הקוף.

פרנק פירס ג'ונס, מתלמידיו הבכירים של אלכסנדר שלימד בבוסטון, כותב בפירוט בסיפרו Body Awerness in Action בעמ' 69 בפיסקה האחרונה, כיצד אלכסנדר היה מעמיד את התלמידים בעמידת הקוף ומכוון אותם וכיצד היה מפיק איכות ויעילות מעמידה זו.

מקדונלד מסביר בספרו "שתנוחת הקוף היא הדרך הקלה והקצרה ביותר להפעיל את הגב התחתון" דבר שמועיל ומאפשר למורה להיות באיכויות טובות ומתנוחה זו לצאת לעבודה. מקדונלד מוסיף ואומר שללא עמידת הקוף יהיו תלמידים שלא יצליחו בכלל להפעיל את הגב התחתון ואני מסכים בכל לב לטענה זו.

הפירוש של מאיר לציטוט הנ"ל הוא שעמידת הקוף היא קיצור דרך להשגים מהירים – מהיכן מאיר מגיע לפירוש הזה ? לדעתי, מאיר שוגה בהבנת הנקרא !

דוגמא נוספת, מקדונלד כותב על עמידה בפישוק רחב, שעמידה זו קלה יותר לתלמיד מתחיל ולכן מדוע לא להקל על התלמיד בתחילת הדרך, גם כאן לא מדובר על קיצורי דרך להשגים מהירים.

לסיכום: מומלץ לחברי ארגון המורים לקרוא בעצמם את העמודים העוסקים בנושאים בהם דנתי.

 

למאיר שלום רב - נעם רנן

אני מגיב על מאמרך, "הרהורים בעקבות המאמר של אבי גרניט בבטאון הקודם".

הייתי במחיצתם של מקדונלד וסקוט במשך חמש שנים ב"אלכסנדר פאונדיישן". עם מקדונלד היה לי קשר עד סוף 1967 ועם סקוט עד מותו בסוף שנת 1978. ביליתי הרבה במחיצתו של סקוט בשנים אלה בכיתתו ובשעורים פרטיים.

ביל וויליאמס – שהיתה לו הסתכלות מעולה וכח שיפוט טוב, היה אומר לגבי מקדונלד בשנים 4-1960 We had the best of him . אלו היו שנות הזוהר של מקדונלד ואני מסכים עם דבריו של ביל.

עוד בהיותי סטודנט, שמעתי לא פעם, מפי מקדונלד על ספקותיו בקשר לעתידה של טכניקת פ. מ. אלכסנדר עקב העובדות ב"שטח" – התפשטות הערות למעשה של העקרונות הבסיסיים שביסודה של טכניקת אלכסנדר, דרכי הוראתה ודרכי אימון המורים לעתיד בבתי הספר השונים. לי נראה ששורש הרע מקורו בפ. מ. אלכסנדר עצמו, שאני מניח שהיה פדגוג שלא מהשורה הראשונה – ועל כך בהזדמנות אחרת.

אני מסכים אתך, עם מסקנתך, שמקדונלד שגה (אני מעדיף את המילה שגה, ולא טעה). בנוגע לקצב העבודה ובענין "תנוחת היתרון המכני", כפי שפ. מ. אלכסנדר כינה אותה: Position of Mechnical Advantage, והסטודנטים בקורס מורים הראשון הדביקו לה את הכינוי "תנוחת הקוף".

אין ספק שמקדונלד סיפק תחושת קלות וריחוף, שבסופו של דבר גרמה להבנה שגויה של מהותה האמיתית של טכניקת פ. מ. אלכסנדר.

הוא העביר את "הכיוונים" ולא נתן זמן לעבודת המוח, להתארגנות מוחית כדי שאפשר יהיה לעכל את מהות "הכיוונים" – כולל "הניטרול" inhibition) ) . בימיו הטובים הוא לפעמים נתן זמן לתלמידים, עם הזמן זנח את זה. כתוצאה מכך, ההשגה – תפיסה של "צאצאיו", (הקונספציה) התפיסה המעשית שגויה מעיקרה. זה מתיחס גם ל"ענפים" האחרים שצמחו מגזעו של פ. מ. אלכסנדר. אני מגיע למסקנה זו מתוך נסיוני האישי עם מורי שני בתי הספר היחידים שהיו קיימים אז, ועל זה נדון בהזדמנות אחרת.

אכן – אם לוקחים את הראש לפנים ולמעלה אין התלמיד יכול לממש, או לישם את ה"כיוונים" וזה אינו כרוך במשך זמן. אך אם דרך ידיו של המורה,עוברים "הכיוונים" המתאימים והנכונים מ"הבקרה הראשונית" (או "היחס הבסיסי", כפי שאני מכנה את ה – Primary Control) של המורה לתלמיד, נוצר הגרוי המתאים אצל התלמיד וה"כיוונים" מתפתחים בגופו של התלמיד. על התלמיד לשתף פעולה בזה שהוא בהכרה ובעירנות מוחית (Conscious Control), מסכים לקבל ולאמץ את "הכיוונים" ולנטרל את תגובתו המורגלת לגרויים. דרך אגב, אני נותן לעצמי ולתלמיד את ההוראה המילולית והמעשית. "הראש לפנים והלאה מעמוד השדרה כשעמוד השדרה מלוה כצל את הראש, כמו שהרכבת מלווה את הקטר. יהודה קופרמן דן במה שכתב בניתוק הראש, בהפרדת הראש…, אין ניתוק ואין הפרדה, שלפי דעתי חד הם. יש צואר חופשי שמאפשר לראש להנשא לפנים והלאה מעמוד השדרה, שמלוה את הראש בכיוון הזה וכתוצאה מכך הגב מתפרס - וכל זה בתהליך מתמשך עד אין קץ.

כל השימוש בידיים הינו כדי לתת לתלמיד את ההתנסות המעשית ב"כיוונים", אך על המורה להפיק ללא הרף את "הכיוונים" בעצמו שאם לא כן הידיים עושות כיוונים על התלמיד, המורה מעצב את התלמיד בידיו ואינו מזרים למעשה כיוונים מתוך העבודה על עצמו.

מקדונלד שגה, וכמוהו פ. מ. אלכסנדר, בכך שלא פיקח וביקר במידה הרצויה את פעילות הסטודנטים. הוא לא התנסה מספיק בעבודת הסטודנטים עליו, באיכות "הכיוונים" שלהם עליו . כך מתפתחת אצל הסטודנטים השגה – תפיסה שמבוססת על האשליה שהם אכן מכוונים כראוי.

לגבי "תנוחת הקוף" – יש בידי תצלומים של סטודנטים מהקורס הראשון למורים של פ . מ. אלכסנדר. הם תקועים ב"תנוחת הקוף" גם בתצלומים מוקדמים של פ. מ. אלכסנדר הוא נראה בתנוחות שונות. הוא השתחרר מזה עם נסיונו המצטבר במשך השנים. מקדונלד דבק ב"תנוחת

הקוף" כתנוחת קבע והדביק בה את רוב "צאצאיו".

פרופסור דארט ומחקריו אינם מענינה של טכניקת פ. מ. אלכסנדר. פריסת הגב, כתוצאה מנשיאת הראש לפנים והלאה מעמוד השדרה, כתוצאה מצואר חופשי, אין לה כל קשר.

אין לה כל קשר למימוש הקומה. "מימוש הקומה" – קומה זקופה – למראית עין עלולה להיות קשיחה, מוחזקת, מאובנת. טכניקת פ. מ. אלכסנדר חותרת לזרימה חופשית, בלתי מופרעת בעצמיותנו הכוללת – לא רק בגוף. אם מקדונלד מציין שתנוחת הקוף היא קיצור דרך להשגים מהירים הרי שהוא נשאר "רודף תכלית" End-Gainer ודי לחכימא ברמיזא…

עבדתי עם סקוט אישית, לא מעט שנים. עבדתי עם זאב תדמור לא מעט שנים. לא היה כל דמיון בין עבודתם ובין גישתם. סקוט נתן "כיוונים" ברורים מאד, אך בעדינות רבה, שוחחתי עימו רבות. היו לו בעיות עם גבו התחתון. היתה לו הבנה שכלית עמוקה בטכניקת פ. מ. אלכסנדר. חסרה לו התנופה וההעזה של מקדונלד. כיתתו היתה "קפואה " במידה רבה – חסרת פעילות. הישיבה הממושכת ושימת ידים על גב כסא, לא חינכה אותם ל"ניטרול" התגובות המורגלות לגרויים (Inhibition).

ולסיכום – יישום טכניקת פ. מ. אלכסנדר היא בעיקרה עבודת מוח . השינויים בגוף הם תוצאה של שינויים בגישה השכלית של האדם.

טכניקת פ. מ. אלכסנדר הינה דרך ותהליך לאורך דרך זו, שאינה בתחום זמן מוקצב ומוגבל.

בחזרה לראש העמוד



מתערערים, או מתעוררים – (מעט הרהורים) - יוסק'ה אדמוני

היום ה-1 במאי. מאיר מתקשר ומודיע לי שעומד להתפרסם בטאון מס' 9, שואל אם יש לי משהו מוכן. אני תמיד מוכן והפעם משהו ספונטני.

כמה שאלות:

  • האם "טכניקת אלכסנדר" נמצאת במגמת עליה במידת השימוש, בדעיכה, או בקפיאה ?
  • והאם יש שוני במגמות במקומות שונים בעולם ובארץ ?
  • האם "טכניקת אלכסנדר" מתפתחת ומשתכללת בחידושים כל שהם המקובלים ע"י העמותות בארץ ובעולם ?
  • האם מקובל שיש "טכניקת אלכסנדר" בסגנון מקדונלד, נלקן, קופרמן, קרינגטון, סקוט, נועם, תדמור, הרמלין, ברלו, עמית, גרניט, ריקה, מגידוב ועוד, והאם ידוע שיש פה ושם ניגודי דעות ויישומים שונים של הסגנונות ?
  • האם יש מדד, או קריטריון, מי מורה טוב/ה יותר, או פחות והאם הדבר הזה חשוב בכלל ?
  • באיזה אופן באה לידי ביטוי "הכוונת כיוונים", "עכבה", "האמצעים שבעזרתם", "עשייה ואי עשייה", שאנו כמורים מלמדים את תלמידינו במה שקשור לנפשם ? (לא יחלוק איש שהשיטה היא שילוב של גוף – ונפש, הלא ?)
  • האם יש למורים ולמורות בארץ הכנסה מהטכניקה ? (שלא לדבר על פרנסה)

כמה הערות והרהורים:

  • התלמידים "הקשים" ביותר הם השכלתנים המנסים "להבין" את סוד פעולת הגוף. מאחר והמכניזם האוטומטי של גוף האדם הוא כ"כ נשגב ולא מובן, נותר לנו (כמורים) להמליץ להם שלא לנסות להבין, אלא להשתמש בחושיהם ולהיות ערים ומודעים לפעולתם מבלי "להתערב" יותר מדי.
  • לגוף האדם המופלא והלא ברור יש דרך להתחסן, להתאפס, ולהתאזן בכוחות עצמו, אלא שהרבה גורמים "סביבתיים" לוחצים, מוחצים ומדכאים את הספונטניות שבנו. תפקידנו כמורים להמחיש לתלמידינו שיש להם מדדים וחיישנים מצויינים במערכת גופם, כדי שיסתייעו בהם (בין היתר הכאב, העונג, הצער והשמחה, השלווה והמתח).
  • אל לנו להיות "פסיכולוגים" (האם זה בכלל מדע אמפירי ?), אבל אנחנו מסמנים כיוונים. אנו משמשים אוזן ומשענת למי שזקוק, כי אף תלמיד לא יגיע אלינו אם הוא לא חסר או מחפש משהו…
  • חמשת העקרונות של "טכניקת אלכסנדר" הם בגדר "לוחות הברית", אבל נאמר במסכת פאה: "אלו דברים שאין להם שיעור… גמילות חסדים ותלמוד תורה… והבאת שלום בן אדם לחברו. ותלמוד תורה כנגד כולם.

    התלמידים לא מסתפקים בחמשת העקרונות והם רוצים וצריכים את מגע ידנו הבטוחה "ואנו נותנים להם גב" המבטא מושג נפשי ופיזי כאחד.

  • האם אנו צריכים את "עמידת הקוף" והאם אנו משתמשים בה כ"עמידת מוצא" כן ! אבל לא כ"עמידת חובה וקבע". עובדה שבתמונותיו וצילומיו של פ. מ. אלכסנדר הוא כמעט ולא "נתפס" ב"עמידת הקוף" האורתודוכסית. גם חלק מ"ילדיו", ומעט מאד מ"נכדיו", לא עומדים בקנאות ולאורך זמן "עמידת קוף", כי היא רק אחת מהאפשרויות של שחרור והרמוניה של הגוף.

    מאיר קצת הפריז בהגדרת הענין כ"טעות", אבל, צדק שאין זו "האמת וכל האמת" (שכן, אין דבר כזה בעולם) ובמקום טעות אפשר לומר "התפתחות".

  • כשאנו מאויימים, כשאנו עצובים עקב אובדן, או אסון, כשאנו קצרי רוח וחרדים – אנו משדרים גרוי השייך עדיין לתחום המחשבתי, רעיוני, רוחני, או רגשי.

    המסר הזה עובר תהליך עיבוד במוחנו ומזרים פולסים חשמליים דרך מערכת העצבים אל השרירים, הגורמים מתחים והתכווצויות המעוותות את האיזון, החופש המותאם וההרמוני (החל מהצוואר אל המערכת כולה ועד לכפות הרגליים) הרי לכם תהליך המתחיל ברוח – ונפש ומסתיים בשינויים פיזיים (לעיתים, אפילו, בהפקת נוזלים, כגון: זיעה ודמעות ואפילו – תסלחו לי – הפרשות לא נשלטות).

    אפשר לקבל זאת כעובדה (פאקט שזו עובדה…). אבל, אי אפשר להבין כיצד זה פועל. כאן מתחילה הבעיה שלנו וכן היא מסתיימת אנו יודעים אולי מה, אבל לא יודעים למה.

לסיכום:

אנו צריכים לאסוף "שעות אדם" (על משקל "שעות טיסה") וככל שנלמד ונתנסה כך נגלה יותר דברים (שאנו לא יודעים) ונתפתח. כמו שלא מספיק שיש לעץ גזע וענפים – אנו צריכים גם הרבה עלים שנוכל לחסות בצילם הרחב.

יוסק'ה אדמוני

בחזרה לראש העמוד



גוף ותבונה – שיטת אלכסנדר בסביבה - תמי דורון

כתבה על פרוייקט של מלי שחם וחגי גלעד בבי"ס "גיבורי ישראל"

"כל יום שלישי אני רגועה כי נתנו לי מתנה שהיא השיטה" (שני היקרי).

בית ספרנו הוא הראשון בארץ שפתח את שעריו לשיטת אלכסנדר, תחילה בטפטוף של ילדים בודדים שזורמים מכתות שונות ואולי בהמשך גם לקבוצות יותר גדולות. מלי שחם וחגי גלעד נפגשים עם הילדים בחדר השקט ועובדים איתם על שינוי ההרגלים, שליטה בגופם ושיפור ההתנהגות הגופנית הקיימת.

השנה התנסתה כיתה ה'2 בשיעור אחד שהעבירה מלי שחם בשיטת אלכסנדר, שעסק בשליטה העצמית שלנו ואחריותנו ליציבה נכונה בישיבה, שכיבה ועמידה. טעמנו את טעם ההבדל שבין האופן האינטואיטיבי שבו אנו מניעים את גופנו כנגד עשיית אותם דברים בשליטה עצמית, אחריות וחשיבה לאופן שבו אנו עושים את אותן תנועות יום יומיות. מה רבה היתה שמחתי כשאוסנת, אמא של ים, תלמיד כיתתי, סיפרה לי שבנה האיר או העיר (איך שתבחרו) לה לאחר השיעור בבית על האופן שבו היא התכופפה להרים משהו בבית: "אמא, את לא עושה את זה נכון, תשמרי על הגב שלך", אמר.

לכולנו הרגלים שגויים שבהמשך מובילים אותנו לכאבים, אם חינוך נכון של הילדים יוביל גם להעברת הידע למשפחה, הרווחנו זרימת מידע לאוכלוסיה רבה שתקפיד לשמור על יציבות נכונה ושליטה על התנועה.

החיים הלחוצים והמתח בו אנו חיים מבחינה ביטחונית והלחצים להם חשופים הילדים בבית הספר הם רבים. לחצים של השגת תוצאות, למידה, כתיבה, קריאה וחשבון, לחץ שדורש לשבת שעות רבות.

לכן, חשוב שנדע להשתמש נכון בגוף כדי לשחרר את הגוף על ידי ישיבה נכונה ואפילו החזקה רצויה של העט או העפרון. ויתור על ההרגלים השגויים וקבלת אחריות מודעת על הדרך בה אנו מפעילים את גופנו תמנע בעיות, מחלות וכאבים בעתיד ותשפר מאוד את ההצלחות המיידיות במשימות החיים. ההרגלים השלילים הם חלק מהתנהגותנו הטבעית, קל יותר לשנות הרגלים אלה אצל ילדים צעירים מכיוון שאינם נוקשים. "שימוש" נכון בגוף משחרר את הגוף והנפש ומאפשר להם לפעול בהרמוניה. איזון זה מסייע לפתור בעיות אינטלקטואליות – לימודיות ובעיות פיסיות כמו לתפוס כדור. קואורדינציה טובה בין הגוף לנפש משחררת את היכולת המולדת של הילד ללמוד ומסייעת לילדים בשיפור תיפקודם הכללי והשיגיהם וכמובן בהעלמות הבעיה הפיסית ממנה סבל.

מספר ילדים שהשתתפו השנה בשיעורים מספרים עליהם:

מיקי אמגדי מכיתה ו'2 : מאז שאני משתתף בשעורים בשיטת אלכסנדר אני מרגיש הרבה יותר טוב. אני מרגיש משוחרר וכשאני מתעצבן אני אומר לעצמי "אום שנטי" שזה לא להתעצבן בהודית. אני מאד אוהב את שיטת אלכסנדר ואת המורה שלימדה אותי איך לקום, לעמוד, לשכב ולשבת נכון וישר. כולי אהבה לשיטה, ממליץ לאחרים להתנסות בה.

ננה גלילוב מכיתה ו'1 : בשיטת אלכסנדר אנו מנסים לשחרר את כל הגוף שיהיה לנו גב טוב וצוואר חופשי. אני מאד רגועה כשאני באה לשיעור זה מאד כייף ומרגיע. חל אצלי לדעתי שינוי כי כשהייתי שוכבת על השולחן הייתי צריכה לשים מתחת לראשי ספר עבה כדי שהצוואר יהיה בהמשך לעמוד השדרה, ועכשיו לא. אני מרגישה עם זה טוב, כשאני מסיימת את השיעור ואני חוזרת לכיתה, אני רגועה ובהרגשה נפלאה. כייף לי מאוד בשיעור הזה ובמיוחד עם המורה מלי שהיא סבלנית וטובה.

מלול אלעד מכיתה ו'2 : מאז שאני לומד בשיטת אלכסנדר, התחלתי לשבת פחות או יותר נכון. לפעמים אני מנסה ללמד את ההורים שלי את שיטת אלכסנדר. לא תמיד אני זוכר לבצע נכון את כל התנועות ולפעמים אני שוכח, אך מיד כשאני נזכר אני מתקן. אני מאד אוהב כשמלי עובדת איתי על השולחן, זה עוזר לי לשחרר את השרירים, להתארך ולהתרחב.

דודי אטש מכיתה ו'2 : שיטה זו מרגיעה את הגוף ומסייעת לנו לעצור לפני שאנחנו עושים דברים בחיים. למשל לפני בעיטה בכדור אני עוצר ובועט הרבה יותר מתוכנן. למדתי לצמוח כלפי מעלה ולשחרר את הראש, הרגליים והידיים, תודה למורה.

אינה קלימוביצקי מכיתה ו'2 : אני מרגישה שבעקבות שיטת אלכסנדר שיניתי את ההרגלים השגויים שלי ואני מתקנת את דרכי ומרגישה כיף, נעים ורגוע.

קרולין ניסימוב מכיתה ה'2 : כשלומדים את שיטת אלכסנדר נרגעים ונהנים מתחושה נעימה. מלי היא גם מורה וגם חברה. היא יודעת להקשיב ולעזור. שיעור אלכסנדר הוא "קסם" אחד גדול והשיטה גורמת לי להרגיש אחרת. פעם הייתי עם גב כפוף ואלכסנדר נותן לי להיות ישרה ולהרגיש רצויה.

יש ילדים שלא מבינים מה זו שיטת אלכסנדר ? ואולי חושבים אפילו שזה טיפשי, אבל מי שמקבל שיעור אלכסנדר מבין כמה זה חשוב .

אני מאחלת לכולם ללמוד את שיטת אלכסנדר.

בחזרה לראש העמוד



שיר, המעלות, ממעמקים, קראתיך - שיר המעלות לזאב תדמור - יהודה קופרמן

הצבתי פסיק בין מילות הנושא, שכל אחת מן המילים מהווה עיקרון בפני עצמו. "מעלות", מעמקים", ו"קראתיך", מקבילות ומנשימות עקרונות בטכניקת אלכסנדר, הידועים לנו בשפתינו המקצועית. העקרונות זקוקים לשירתן על מנת שלא ייראו יבשים, שטחיים, וטכניים מידי, מה שעלול להוביל להבנות וביצועים מכניים של תרומה כל כך אנושית המייחדת את טכניקת אלכסנדר.

לכן, הייתי רוצה לאמץ אל חבורת העקרונות את מילת הפתיחה שבכותרת – "שיר", שאינה מוזכרת בכתובים שלנו, ובכל זאת מניסיון עבודתי, קשורה ומהווה צליל ומנגינה לתוכן האמצעים המייצגים את העקרונות. במשך שנים בכל מסגרות הלימוד של הנושא שלנו לא יכולנו להתעלם מ"העבודה המאומצת" הבלתי נפסקת הכרוכה באינהיבישן . אותו אינהיבישן המשמש חומה וגשר כאחד. חומה השמה גבול לעברינו התמים השוגה, וגשר אל הבשורה, שציבילזציה אינה חייבת לחבל בשלמותנו. אולם, כאשר נוצרת מציאות שבה רואים בעיקר חומה, נגרר עברינו במעבר על הגשר. רק כאשר, הכוון מתפתח בחיקה של אי העשייה, מקבלת האמונה ב"לא לפ-חד כלל…" את משמעותה, ולרוחבו של הגשר אין חשיבות.

ראינו כבר בהסטוריה התנכ"ית שלנו שכל דבר הקשור באמונה, מתבסס על ניסים וניפלאות. בנושא שלנו המורה במגעו יוצר את הניסים, וכאשר המילים מצטרפות הן תורמות לחוויה השלמה, היוצרת את אותה אמונה בכוחו של ה-LET - רוח הכיוון.

החינוך למגמה כזאת אינו חינוך תאורטי לאי עשייה. ההכוונה המילולית מושמעת רק בשעה שהמורה חש שהיא מיותרת כאמצעי, אבל מוזמנת להתפעל ולשיר לכבוד הנס המתרחש, ובכך להשלימו ולאמצו. הנושא שלנו שמבחינה חיצונית עוסק במגע ובתנועה, בליבו הוא רוחני, ומתבסס על משמעות הביחד והצמיחה ההדדית הנוצרת מכך. כאשר במקום כל זאת אנחנו מפגיזים מילים בשם העקרונות, ובידינו אנו נלחמים ונושאים את דגל השינוי, אנו הופכים להיות מעט פיזיוטרפיסטים, מעט מסג'יסטים, לפעמים פסיכולוגים, וכל מה שנותר מטכניקת אלכסנדר הוא שמה בלבד.

אני כותב בעיקר על סמך נסיוני האישי, כמעט ווידוי, ומתנצל בפני כל אותם מורים שמוצאים סיפוק ופרנסה, ותחושת הצלחה בעבודתם. בעצם גם אני לאורך תקופה ארוכה מידי של עבודתי הרגשתי סיפוק שכל בעל מלאכה מוצא במקצועו ובפרנסתו, ותלמידי נעזרו, התרשמו, והבריאו… להרגשתם. בכל זאת היו אלה "ימי הביניים" בעבודתי. היה לי מקצוע שבו עסקתי ביצירת פרחים מלאכותיים, פרחים שאינם נובלים כי אינם חיים, ישרים וצבועים שריחם אשליה. לא ידעתי שמורה הוא גנן האדם, המכיר את יסודות הטבע וקושר אליהם את הזרע והשתיל. לא ידעתי שכיוון אינו הטלת משימה כי אם הענקתו. לא ידעתי שפסגת האמנות בהוראה היא יכולתו של המורה להיות מופרה מתלמידו/מורו.

סיומה של תקופה סתומה זו קשורה במורה בשם זאב תדמור

זאב היה לי חבר לנושא ולנפש. הוא סיים את הכיתה של מקדונלד ביום שבו אני הצטרפתי אליה. בשנת 1979 נפרדתי מעבודתי המשותפת עם שמואל נלקן בקורס הירושלמי למורים שפתחנו שלוש שנים קודם לכן. באותה שנה פתחתי את הכיתות שלי בשוויץ ובגרמניה. זאב היה אחד המורים הישראלים שאותם הייתי מזמין בקביעות כל שנה לכיתותיי.

במשך תקופה ארוכה לא ראיתי הבדלים מיוחדים באופי עבודתם של חברי. כולנו בוגרי מקדונלד: שמואל,מישה, שייקה, אורי וזאב.

לפני כעשרים שנה חלה זאב במחלה קשה שממנה נפטר לפני כמה שנים. ההתמודדות עם המחלה ותופעות הלוואי שלה העמידו את זאב בפני עובדות והבנות חיים חדשות. ט.א. יצאה מהחול אל הקודש. משפחה, חברות, תלמיד, מגע, קבלו מימד חדש. גם "קרישנה מורטי" שפך אור ברור יותר על הבנתו של זאב את ט.א., החיים הפכו להיות בעלי ערך יקר. כל שנה, חודש, יום, שעה, קיבלו את תודתו. בתקופה זו נפגשנו לעיתים קרובות מאד. הוא הצטרף לכיתה שלי בבאזל כמה פעמים בשנה, וכל חזרה הביתה מבאזל לירושלים היתה גם חזרה אל זאב, לעבודה משותפת שבה ממעמקי סבלו ושנותיו השאולות, נגע במעלות החיים ושר להם בידיו. בכך איפשר גם לאדם היושב על סיר הבשר הבריאותי וחסר הדאגה, ליצור את הקשר עם המעמקים ועם אורך המציאות האנושית.

להבדיל מהארשת המרוכזת, המתלבטת, המתמודדת ולעיתים סמכותית, המאפיינת חלק גדול מאיתנו המורים, מה שאפיין את זאב היה החיוך שהתפשט על פניו ברגע שבו ידיו נגעו באחר. זה לא היה חיוך נימוסי לעבר ה"קליינט", היה זה חיוך פנימי אל עצמו שנוצר מהתרחשות מענגת ומשחררת בהתחברותו אל התלמיד. חדוות השותפות, שמחת האמון הבלתי מאכזב באדם, חוסר הפחד שבהשקעה ללא חשד, והידיעה הכל כך ברורה שהמפגש הוא דו סיטרי והנתינה – קבלה. הוא לא מילמל עקרונות וגם לא נתן הוראות, שאלה הם שמות וכותרות בלבד. מה שיגרום להם לעבור מכוח (אי העשייה) אל הפועל, זה לא ליצור שינויים בתלמיד, לא להחדיר כובד נוסף לראשו בפסיכולוגיה לעניים, אבל ל"שיר" לכבודו ולפוטנציאל הגלום בו.

מורה לט.א. ידוע כנותן אינפורמציה על מצבו וביצועיו של התלמיד: "גבך התחתון מתחזק", "הכתף שלך", "הרגליים"…, כאשר למעשה הביקורת האובייקטיבית ביותר לאיכות השיעור, כבר בשיעור הראשון היא התלמיד עצמו. ביקורתו אינה מקצועית ואינה מתייחסת לטכניקת העבודה של המורה וביצועיו, אלא לגורם אחד בלבד, לתחושה הנעימה הנוצרת בגוף ממגעו של המורה. התלמיד שלא יכול עדיין לפרש את מרכיבי המגע, מתענג עליו ויוצר את האמון במורה להמשך הדרך.

קיימות הנאות שונות בחיי אדם. הנאות גשמיות המתבטאות בין השאר בנאקות, פנים מעוותים, ושאר ביטויים לא נשלטים שיש הקוראים להם חופש. הנאות הניראות כאילו נוגעות בסבל, אולי בשל בדידותן הגשמית. לעומת זאת הנאות רוחניות כמו קריאה, נגינה, שיחה משמעותית וכל יצירה אמנותית הם כח הפותח את האדם. כאשר הרוח הולכת שלובת זרוע עם הגוף, כמו באמנות שלנו, החוויה היא הנאה שלמה, מחייכת ושרה לכבוד הזוגיות הזאת. כחברותא של זאב להבנה ולדרך – עבורי התענוג לא היה אילם. יכולתי להקשיב לשירת העקרונות שלו, והשבתי לו בקול מקביל משלי, עד שאי אפשר היה להבחין מי עובד על מי.

שתי המילים הבאות ב"נוסחת המלך דוד" הן המעלות ומעמקים. מספרים על שתי קבוצות סטודנטים לט.א. שדנו במוריהם. אמרה קבוצה אחת: המורה שלנו כל כך מתארך שראשו מגיע לשמיים. אמרה הקבוצה השניייה: המורה שלנו כל כך נמוך שהשמיים יורדים אליו. אל המורה הזה כיוון זאב בעבודתו.

המילה האחרונה בנוסחה, "קראתיך", אינה קריאה לעזרה, אלא קריאת כיוון המעידה על מקומו של האדם ביחס למעלות הטבע. זו אינה קריאה נואשת, ואינה השלמה קודרת וקבלת דין, זו היא שירת המעמקים.

במעמקים אלה חי זאב בשנותיו האחרונות, ומשם נגע והביא את תלמידיו לשיר המעלות שבהם. למודעות הזאת קוראים כיוון. "קראתיך" היא המילה המתארת ושרה אותו. היא מתארת את האדם השמח בחלקו, שאינו מנסה להתרומם, להזדקף, להתארך, רק קריאתו מתרוממת ומחברת אותו למעלות.

למרות הרוח החיובית של האמור, ידוע לכולנו שאמירת ה"לא" היא מילת מפתח בהתפתחות ובשיפור שאנחנו רוצים להשיג. אלא שה"לא" האלכסנדרי הוא חיובי ואוצר בתוכו את ה"כן", אל העצמי, ומשם צופה בעת ובעונה אחת אל המטרות ואל האמצעים שיביאו אותנו אליהם. יותר מזה, המטרה קיימת על מנת שנוכל להתענג על האמצעים שהם המבטאים את מיוחדות האדם. העבודה עם זאב הפכה את המטרה לאמצעי לאמצעים. האדם שהגיע לזאב "לבקש אתונות, מצא מלוכה".

השנים הרבות של חברות ויצירה עם זאב נקטעו עם מותו ממחלה קשה. בימיו האחרונים, ביקרתי אותו בבית החולים. הוא נראה צמוק, חלוש ומחובר לכיווני האינפוזיות. הדיבור היה קשה עליו אבל החיוך מלב נשאר. עמדתי למראשותיו, וביקשתי את הסכמתו להעניק לו כיוון. הוא נענה בחיוך… נגעתי בראשו ובצווארו, הוא חייך. לאחר זמן קצר כמתנצל, צייר בשפתיו את המילים, "פחות…פחות…זהו", ושוב חייך אל ידיד לסוד.

כמה ימים לאחר מכן הוא שר ממעלות למעמקים.

בחזרה לראש העמוד





בחזרה לרשימת הביטאונים



 

 
   
עמותת ארגון המורים לטכניקת אלכסנדר בישראל  |   טלפון: 03-5226172  |   ת.ד. 16163, תל-אביב 61161  |   ארגון המורים בפייסבוק

הצהרת נגישות


   
על התמונה והשיטה