גיליתי מקומות בגוף שלא הגעתי אליהם קודם, גיליתי קשר בין חלקי הגוף. גיליתי את הקסם שנגרם על ידי מגע. תשומת לבי התרכזה אז בקשר שנוצר בין אנשים (בין מורה ותלמיד) באמצעות מגע. נדהמתי מהעובדה ששפת המגע יכולה להיות כל כך עשירה בתוכן ומדויקת. מדוע, שאלתי את עצמי, הפוטנציאל הזה כל כך מוזנח בחיי היום יום שלנו. מדוע מגע נדחה ליחסים האינטימיים ביותר בתחום היחסים הארוטיים.

במובן מסוים, השלב הראשון של הלמידה מזכיר לימוד שפה, עם כל המרכיבים שלה – הגדרת מושגים, כללי שימוש בהם. יחד עם הרחבת אוצר המילים התפתחה מערכת התקשורת, נבנתה רגישות, יכולת הבחנה וכושר ביטוי.

כבר אז בתחילת הדרך הופיעו שאלות, שאינן עוזבות אותי עד היום הזה וכנראה ילוו אותי הלאה, שאלות שהתשובה עליהן משתנה ומבשילה יחד עם רכישת ניסיון, יחד עם התבגרות. שאלות אלה הן:

יחס מורה-תלמיד, שיתוף פעולה בעבודה, אחראיות בעבודה (ובחיים), הגדרה עצמית, תפקיד הזמן בהפנמת הטכניקה וסגנון עבודה.

כך ראיתי דברים אלה בסיום הקורס:

יחס מורה – תלמיד ומסירת היוזמה לידי המורה

"בפעם הראשונה בחיי נחשפתי למצב, שבו הייתי אמורה למסור סמכות ואחריות על מעשי למישהו אחר. הייתי אמורה לוותר על עצמאות ואחריות, ולא רק בצורה מילולית, אלא מעשית ביותר. להסכים שמישהו יקבע את כללי המשחק, יוביל אותי ויחליט בשבילי. אפשר לומר, שאלה לא היו החלטות בעלות משקל. מה זה בסופו של דבר משנה מי קובע, איך אני אתיישב על הכיסא וכיצד אקום. רק מי שעבר זאת יודע איך קשה לעבור את המחסום הראשון, לתת למישהו, למורה להיכנס לתוך התחום הפרטי ביותר שלי, ל"אני" שלי ודווקא במקום הזה לשלול ממני את סמכויותיי. בתור מורה, כדאי לזכור את ההרגשה המוזרה ואת ההתנגדות הראשונית, לזכור שנכנסים לבית של מישהו ושיש לו זכות "להוציא" אותנו משם כאשר ירגיש מאוים או לא נוח. לכניסה שלנו לפרטיות של התלמיד יש מטרה ברורה – ללמד טכניקת אלכסנדר".

שיתוף פעולה בעבודה

הקורס מעמיד את התלמיד במצב אחר, אך לא יותר פשוט. לא רק נשללת ממנו פרטיות בביתו על ידי מורה בעל סמכות, ניסיון וידע, אלא נכנס לתוכו כל אחד (מורה או תלמיד) ומנסה לסדר אותו לפי טעמו.

רואים כל הזמן בקורס איך כל אחד מאתנו מתמודד עם בעיה זו.

בגדול יש שתי גישות אפשריות: משתפים פעולה, לא משתפים פעולה.

לכל אחת מגישות אלה יש גוונים שונים ומוטיבציות שונות. אי-שיתוף פעולה יכול לבטא עמדה – "אני מכיר את עצמי, אצלי זה לא ילך, אני לא מסוגל". עמדה זאת אופיינית יותר לתלמידים חדשים, אין להם ניסיון מספיק עם מה שנראה בלתי-אפשרי. עמדה אחרת – "אתה עובד לא נכון ולכן אני לא מגיב בניגוד לצפיות שלך". לעתים קרובות ההחלטה לא לשתף פעולה מקדימה את העבודה הלא נכונה, שכביכול גרמה לה.

אני מכירה את המצב העצבני הזה אצלי, מצב שבו אני יודעת מראש שמה שיקרה לי יהיה לא נכון. עמדה זו, כמובן, אופיינית לאלה שכבר יודעים מהי טכניקת אלכסנדר... גישה של שיתוף פעולה יכולה לבטא או אי-נוכחות או שיתוף פעולה אמיתי. אי-נוכחות זה מצב של חלום או מעורבות בשיחה כלשהי, שגוררת את כל תשומת הלב. יתכן שכדאי ללמוד להתעלם ממצב זה ולהמשיך לעבוד, למרות שצורת עבודה זו בין התלמידים לא נראית לי יעילה ביותר. אני אישית חסידה גדולה של שיתוף פעולה גם אם העבודה "מרגישה" לנו לא נכונה. לשתף פעולה אומר לתת כיוונים, לחדש הוראות אך גם לעקוב אחרי המניפולציות של המורה, להתייחס לכיוונים שבאים ממנו. לשתף פעולה זה לעצור, אך לא להקפיא, זה גם לא להגיב ישירות ברגע שמשהו מרגיש לא נכון, כדי לתת ל"מורה" למצוא דרך נכונה. ההסכמה לאפשר למישהו אחר לבחון יחד אתך על גופך את העבודה, אינה טריביאלית, אך רק היא נותנת לנו את תנאי המעבדה הטובים ביותר כדי לפתח את האמצעים לעבודה בעתיד.

רק הסכמה על עבודה עם כל השגיאות שלה והסיבוכים מלמדת אותנו מה היא הדרך שמובילה ממקום לא נכון למקום נכון. בעצם עיקר העבודה היא התמודדות עם הרגלים לקויים".

הגדרה עצמית

"המפגש עם טכניקת אלכסנדר נתן לי הזדמנות לראות את "אני" בצורה אחרת. הגדרת "אני" שחייתי אתה קודם הייתה רחבה מאוד וכלל את כל הרגשות, המחשבות וההרגלים שלי. עם כל המטען הזה הייתי מזדהה. יחד עם התפתחות יכולת ההתבוננות המהווה חלק בלתי-נפרד מהטכניקה חלה בהדרגה דיסוציאציה של המונולית ששמו "אני". במקום הזדהות הופיעה השאלה "מי אני", והבנה, שבתוך "אני" לחלק המתבונן והמסתכל יש אוטונומיה. אני רואה שינוי זה כתנאי הכרחי המאפשר את השינוי באופן השימוש בעצמי. צמצום של "אני" מוריד את רמת הרצינות והכובד של היחס שלנו למה שמתרחש בתוך הגוף, ובמפגש בין גוף, מוח ונפש. מאפשר משחק חופשי והתבוננות ללא התערבות ישירה.

חוסר האחריות, האופייני לתקופה הראשונה אִפשר תהליך שבו השתנתה לאט הבנתי לגבי עצם החיוניות שלי. הבנתי שיש אפשרות להיות בצורה מאוד אינטנסיבית מבלי לשלוט בעצמי. חוויתי צורת נוכחות שמתוך הסתכלות. בעצם הכרתי אותה, אלא שמעולם לא צפיתי שאפשר להרחיב את ההסתכלות הזאת אל הגוף, שגם עליו ניתן להסתכל ולא להתערב. נוצרה במושגים שלי אופציה להפרדה בין אני מסתכל ובין גופי הפועל.

מה קורה כאשר "שמים ידיים" בפעם הראשונה

"הגיע זמן "לשים ידיים". שמתי ידיים עם ראש מתפוצץ מרעיונות ודמיונות לגבי מה ואיך צריך לעשות. חיפשתי הצלחה, חיפשתי תוצאות, ציפיתי להתלהבות. היו רגעים שנתנו לי הרגשה טובה, מלאו אותי בשמחה ואושר. היו גם ימים של קיפאון ודיכאון, כאשר שום דבר לא תאם את ציפיותיי.המעברים בין שני המצבים האלה היו מקריים לחלוטין. לא רק שלא הייתה לי שום שליטה ויכולת לשנות את המצב, אלא שלא הבנתי במה הם שונים, מה גורם להצלחה או אי הצלחה. יכולת הראייה וההבחנה שלי הייתה גסה. ראיתי רק אם תנועה מתוכננת מתבצעת או לא, אם תלמיד קם מהכיסא או לא. כנראה, לא הייתי מסוגלת להסתכל על עבודתי, כמו שחקן הגולף הידוע, שלא היה יכול להחזיק את המבט על הכדור. הבנתי, עם לא מעט כאב, שהערכתי לגבי היכולת שלי הייתה לקויה.

בתקופה זו ידעתי כבר להגיב למגע, לספוג כיוונים ולכוון את עצמי בתנאי חממה, אם שום דבר לא הטריד אותי ולא משך את תשומת לבי, אם מישהו הזכיר לי את נתינת הכיוונים וחידוש ההוראות. ברגע שעמדתי עם ידיים על מישהו, המחשבות ברחו, הייתי נשארת במקום משועממת ולא מבינה מה תפקידי או להפך – ניסיתי להתרכז, ובקוצר רוח משתדלת לשפר את ה"קורבן", להוציא לו את הראש מהכתפיים, לשחרר את הצוואר, להרים אותו מהכיסא ישר למעלה או להושיב בלי שייפול. העבודה הייתה מלאה התרגשויות, מצב הרוח נע בין אופוריה אחרי הצלחה לדיכאון אחרי כישלון. הן ההצלחה והן אי-ההצלחה היו באים בהפתעה. לא היה לי מושג מאין זה בא ולאן זה הולך. לא הייתי מסוגלת לקלוט איזה אופן של השימוש בגופי גורם לתופעות אלה.

נדמה לי, שכבר אז היו קיימים האמצעים הבסיסיים ולפעמים היו באים לידי ביטוי. הבעיות נבעו מקשר לקוי בין המחשבה למעשה או מצורת החשיבה. עד היום אני רואה את עצמי מחפשת תחושות, מנסה לחזור למה שהיה פעם ועבד פעם, למרות שהיה לי ברור, שלא דרך תחושה ניתן לחזור לשימוש נכון ולהתארגנות נכונה, אלא דרך חידוש הוראות. המוח שלי משום מה ברח מפשטות.

אין סוף פעמים נלכדתי במלכודת של הקונספציות לגבי מה טוב ומה היא הדרך הנכונה. נצמדתי למחשבה, לרעיון, לדמיון או לתחושה שמישהו הציע לי, כפתרון לבעיה. אחרי שכמה פעמים הרעיון עבד, פתאום הכל התקלקל. למדתי לוותר עוד ועוד, למדתי שכל דבר שעובד באותו רגע יפסיק בעוד רגע לעבוד. אין דרך אחרת אלא לעצור, לחדש. אין שום משמעות לרגשות שלנו כלפי תופעה זו. זוהי עובדה, בין אם אנחנו אוהבים אותה או לא. הדרך היחידה לחיות אתה היא להכיר בה, לא להתמודד אלא להכיר. כל ניסיון להבין משהו מעבר לכמה כללים בסיסיים של אלכסנדר, היה מחזיר אותי לאותם עקרונות, מחזיר אותי יותר ויותר לצניעות".

תפקיד הזמן בלמידת הטכניקה ושינוי בתפישת האחריות של התלמיד

"מה קורה בשלוש שנים של הקורס. הרי עקרונות הטכניקה לא ניתנים לנו (לתלמידים חדשים) בהדרגה, אלא מיד במלואם. מתחילים מהמפגש הראשון מתורה לשמה מאותן הוראות, מאותן מילים. מה שמשתנה ומתגבש אחר כך, זה הבנה של אותן מילים והבנה של תפקידינו בתהליך שאותו עוברים. במקום האחריות שמלווה אותנו בחיי היום-יום, האחריות על מעשינו, אחריות על אחרים, אחריות על דברים שאין לנו שום השפעה עליהם ושום שליטה בהם, מתפתחת אחריות צנועה בהרבה, אחריות על מה שבאותו רגע מחליטים לעשות – לציית להרגלים שלנו, או לעצור, לתת הוראות ולתת הזדמנות למשהו אחר. אחריות זאת מתבטאת בערנות. בהדרגה נבנה סוג של דופק פנימי שכל רגע מזכיר לנו לחדש הוראות, ללא קשר למה שקורה סביבנו או בתוכנו.

קיים קשר, שאינני יודעת להסביר אותו, בין התהליך הממושך שנעשה ללא התערבות ישירה שלנו ושממשיך אפילו, כאשר בתקופות ארוכות לא עובדים בטכניקה ובנוכחות והערנות, שנדרשות מאתנו, כדי ששינוי יתרחש. אין לי ספק, שכדי להמשיך בדרך השינוי ולהתפתח בתוך הטכניקה יש להמשיך לעבוד. הדרך היחידה כדי לשנות משהו בנו זה לעצור את התגובה האוטומטית, הרגע היחיד שניתן לעשות זאת הוא עכשיו".

"חומר אפור" של העבודה

"במשך שלוש שנים של הקורס למדנו להסתכל בתוך הגוף ומחוצה לו ולראות, למדנו להשתמש בצורה יותר מדויקת בהערכה התחושתית שלנו, אך גם לא לסמוך עליה באופן עיוור ולבקר אותה. יכולות אלה אינן עדין יציבות בנו, אלא מופיעות פתאום בתוך מסה של ימים אפורים או אפילו שחורים כנקודות אור. יש רגעים של ראייה, שבאה "ממקום אחר", שמערבת את כל המערכת שלנו ושקולטת איכויות השייכות לכל המערכת, רגעים שרואים ברור שהמערכת עובדת בשלמותה.

נקודות בהירות מופיעות בתוך חומר אפור ומייאש, בתוך עבודה, שלפעמים לא נותנת סיפוק. לוקח זמן להבין שהן אכן תוצאה של אותה עבודה יום-יומית.

צריך ללמוד להסכים ל"כלום", להישאר במצב של ריקנות מוחלטת. אז יש סיכוי לגלות את התוכן שבתוך השום-דבר, בתוך אי-העשייה. לשם כך יש לחזור להוראות ולחדש את מצב הערנות למרות שלא מתרחש דבר. מצבים על גבול הייאוש הם פוריים ביותר".

מבחן הסטאז'

"תחילת הסטאז', הזכירה מאוד את הרגע שבו "שמתי ידיים" בפעם הראשונה. חזרה אלי ההתרגשות, הרצון להצליח, הציפייה לתגובה. הדמיון בין שני אירועים אלה, עזר לי להבין מה השתנה בתקופה שביניהם. הפעם היו לי כלים להתמודד עם הקושי. עשיתי מיליוני טעויות, אך בתוך זה גדלה ההבנה, שהדבר היחיד, שבאמת אוכל לסמוך עליו זה העבודה על עצמי, חידוש הוראות מתמיד. אין שום דרך אחרת לשכנע אדם ללכת לבלתי ידוע בניגוד לכל ניסיון חייו, אלא להאמין בעצמי שזה אפשרי ולא לוותר. אין דבר, שמלמד יותר טוב מהסטאז', שאי אפשר לתת לאחר את מה שאין לך".

סגנון העבודה

"בקורס הירושלמי נפגשנו עם מורים רבים ועם מגוון סגנונות העבודה בטכניקה, מגוון המעורר שאלה על מהות הטכניקה ועל משמעות הסגנון.

היו תקופות שבהן ניסיתי להחליט "מי צודק" ולבחור את דרך העבודה הנכונה לפי הבנתי באותו רגע. להחלטות אלה היו חיים קצרים. הייתי מתאכזבת ועוברת ל"מחנה אחר", כדי לעזוב גם אותו עם ההרגשה, שזו לא הדרך. היה לי גם רעיון, שרצוי לפתח סגנון שלי. לא היה לי רק ברור אם זה יקרה באופן ספונטני או שעלי לבנות משהו. היום הייתי אומרת, שסגנון בעבודה שייך לתחום ההרגלים שלנו ולניסיונות אישיים להתמודד אתם , להיפטר מהם. אין מה לדאוג לסגנון. יש לנו את זה, יש לכל אחד, אם הוא רוצה או לא. לא רק יש לנו אלא שהוא מנסה לתפוש את מקום העבודה לפי תורתו של אלכסנדר, מנסה להחליף את העיקרון הפשוט לעצור ולתת כיוונים. זה שוב ניסיון לעשות את זה בדרך שלנו. המטרה היא לא לבנות סגנון עבודה אלא לזהות אותו כל פעם שהוא מופיע במקום, לעצור ולחדש כיוונים. ללמוד סגנון של מורה מסוים, זה לנסות להוסיף לבעיות שלנו בעיות של אחרים. מצד שני, יש ערך בלהתבונן בסגנון זה. להתבונן, כדי לראות איך אחרים מתמודדים עם ההרגלים ועם האופי שלהם, ללמוד איך למרות הסגנון נעשית עבודה בטכניקה".

בעת סיום הקורס הרגשתי, שאני רק בתחילת הדרך ולא טעיתי. צדקתי. היום מרגיז אותי הבלבול שאותו משקפת עבודת הגמר שכתבתי אז, אך הנני רואה מגמה בבלבול זה ומזהה בו כיוונים המובילים לנקודה שבה אני נמצאת כעת. ויתכן שיש בבלבול לא פחות חומר למחשבה מאשר בהתרחשויות ובהרהורים של השנה שחלפה אחרי כן ואולי לא רק עבורי.

בחזרה לרשימת המאמרים

לראש הדף