על השיטה

מאמרים

הנשימה של נגני כלי נשיפה וזמרים

אלי חפץ

הרגש וההבעה בנגינת כלי הנשיפה והזמרה באה ממוחנו, הביצוע הוא בסרעפתנו.

כמה עשרות שנים הייתי בחיפושים אחרי מה שלנגני כלי מיתר הוא טבעי. להם יש את כל הצבעים, הגוונים והניואנסים שבעולם.

הם נעזרים בויברטו, מיקומים שונים של הקשת על המיתר, מהירויות של הקשת, פלז'ולטים (צלילים שמימיים הנעשים ע"י טכניקה של נגיעה רפה של האצבעות במיתר) וכהנה וכהנה.

האפשרות היחידה שלנו, נגני כלי נשיפה וזמרים, להשתוות, לדמות להם זה בעזרת סרעפתנו המגיבה לדמיוננו.

כך, בעזרת הסרעפת נוכל לנגן ולשיר, צליל חרישי מרוכז או אוורירי, צלילים מודגשים או נעלמים למרחק, צלילים תרועתיים או זימרתיים, כל זאת בעזרת הסרעפת שהיא הרשות המבצעת.

היא תגיב לשמיעתנו הפנימית רק אם נהיה בחופש, ורק אם נוכל להתחבר ללא הפרעה אל בת הקול הפנימית שבתוכנו.

באם החופש אינו שורה בקרבנו נזדקק להחיות ולהזרים את המוסיקה ע"י עזרים, פטנטים, מניירות, ובכך אנו כופים עצמנו עליה.

אולם כשנהיה פתוחים וחופשיים המוסיקה תזרום דרכנו ותתרונן מאליה.

ועכשיו ברצוני לפרט ולתת דוגמאות על מנת שנבין יותר מקרוב על מסתורי הנשימה והסרעפת כחלק ממנה. ראשית ברצוני לציין שאת מירב הידע בתחום הנשימה והפקת הצליל למדתי מהזמרת רחל אדונילו ז"ל ולא ממורי לקלרינט.

כולנו נגני כלי הנשיפה וזמרים נושמים נשימת בטן, היינו הכנסת אוויר כאשר הסרעפת מוכנה לרדת למטה (בצורה קמורה) והבטן מתנפחת כבלון. המודל לחיקוי הוא נשימתם של ילדים בשנותיהם הראשונות (לפני שיחולו שיבושים בתפקודם).

אני מסכים עם כל מילה שאמר אורי לגבי האידיאל בשימוש הנשימה דהיינו, כאשר הגוף מאוזן ופתוח, הנשימה מאליה חופשית וזורמת.

לצערי משך כ-40 שנות הוראת נגינה בקלרינט הגיעו אלי תלמידים אשר תפקודם הכללי משובש, וזה כולל כמובן את מערכת הנשימה.

אי לכך היה עלי ללמדם איך לשפר את נשימת הסרעפת – בטן וזאת ע"י תרגולים שהייתי מכנה אותם - בעלי יתרון מכני -.

בנגינה כבדיבור או בשירה, הפקת הצליל נעשית ע"י תמיכת סרעפת ואז היא במצב פעיל. הנשימה מאידך היא מצב של מנוחה ורגיעה.

על מנת להבין מה זאת תמיכת סרעפת נניח את כף ידינו על הבטן (מעל הטבור) נרגיש הבדל קל של תמיכה (טונוס שרירי גבוה יותר) בעת דיבור, ושקט – רכות בזמן שאיננו עושים כך.

למען הבן איך לנשום בנינוחות, ברגיעה, אעזר במספר תרגילים:

כדוגמה, אעמיד את התלמיד בעמידת קוף בזוית של כ-90 מעלות, אבקשו לרוקן לחלוטין את האוויר ע"י דחיסת הסרעפת כלפי הריאות ושרירי הבטן כלפי הגב, ואז אבקשו לעזוב, להפיל את הבטן כלפי הרצפה. ע"י התנועה כלפי מטה יכנס האוויר בהרגשה נעימה לבטן.

זו נשימת בטן – סרעפת הלכה למעשה.

רצוי שהנשימות בזמן הנגינה תהיינה שקטות, שהאוויר יכנס מעצמו, בלי לאלצו להיכנס. אם ניקח כדומה את ספוג הרחצה, על מנת להוציא את האוויר ממנו יש ללחוץ, לצמצם את כף היד, אולם על מנת שיחזור לממדיו המקוריים עם תכולת האוויר הראשונית, יש אך לשחרר את הלחץ.

השירה כנגינה בכלי נשיפה מדמה את הצליל מובל מהסרעפת במעין עמוד אוויר.

נחלק את מנעד (מן הצליל הנמוך עד הגבוה) הצלילים לשלושה רגיסטרים: נמוך, בינוני וגבוה. בריגסטר הנמוך, הסרעפת יכולה להיות רפה ("טיפשה" כדברי אדוניילו) והצליל כמו ללא תמיכה. עמוד האוויר מתחיל כביכול ליד הצלעות והוא בעל השענות רחבה. צלילים נמוכים שיתמכו בטעות בתמיכה נמוכה (עמוד אוויר ארוך) ישמעו לחוצים.

ככל שאנו עולים בצלילים למעלה (לרגיסטר בינוני וגבוה) תגדל תמיכת הסרעפת, ועמוד האוויר יהא ארוך יותר וצר (יתחיל כביכול מתחת לטבור) צלילים גבוהים שיתמכו בטעות גבוה (עמוד אוויר קצר) ישמעו חסרי עומק, גרוניים.

למען הבהרת האמור ניקח כדוגמה את המעלית. יש בה שני מרכיבים: האחד, תא ובו אנשים, והשני, המשקולות. כשהתא נמצא בקומת קרקע, (צלילים נמוכים) המשקולות נמצאות למעלה והתמיכה קצרה. והפוך לגבי צלילים גבוהים. כשהתא נמצא למעלה והמשקולות למטה (עמוד אוויר ארוך).

נושא עמוד האוויר ברור למדי בשריקה. מעבר להכרח לצמצם או להרחיב את השפתיים על מנת לשרוק צלילים גבוהים או נמוכים, יש הכרח (זה קורה באופן ספונטני) להתאים את הלשון לעמוד האוויר הרצוי.

בצלילים נמוכים הלשון תרד כלפי מטה ובגבוהים תעלה לכיוון החך. אם עוברים מצליל גבוה לנמוך, כביכול הגינו את ההברות: אי – אה. אי – עמוד צר ו אה – רחב.

כל צליל נושא בחובו סידרת צלילים סמויה הנקראת: טונים עיליים.

אם ברצוננו להבין או בעצם לשמוע את הפנומן הפיזיקלי – אקוסטי הזה, ננגן בפסנתר צליל נמוך, נלחץ על הדוושה המרימה את העמעמים ונשמע סידרת צלילים עליים.

אתן דוגמה של חלק מהסדרה הנשמע ביותר. כתרגיל לשליטה על עמוד האוויר והסרעפת יש לנגן את מספר 1 (לה נמוך) ובלי לשנות אצבוע, בעזרת שינוי מיקום לשון (ראה דוגמת השריקה) ועמוד אוויר ארוך יותר, הצליל יקפוץ למספר 2 (מי) ועם תוספת קטנה באותו כיוון למספר 3 (דו מז'ור). אם לא ניתן את התנאים הנכונים (במיוחד עמוד אוויר מותאם) הלה הראשון, לא "יסכים" לעבור הלאה למספר 2.

בקלרינט באופן מוקצן בהתחלת צלילים גבוהים לעיתים מזומנות נשמע טון לוואי נמוך, היינו התנאים לא מתאימים (עמוד אוויר קצר, לשון לא במקום). וכן במעבר בין גבוה ונמוך, הרבה פעמים יש קיקס (מן צריחה) לאמיתו לא אפשרנו תנאים נאותים והכלי בחר את מה שנוח לו ונשאר בגובה.

אזכיר בקיצור נמרץ שני נושאים נוספים הקשורים בנשימה ובסרעפת.

הראשון הוא מצב הנקרא היפר וונטילציה. מצב שנוצר בעיקר עקב התרגשות, ובייחוד כשעלינו לנגן קטע ארוך ללא הפסקות משמעותיות לרענון. תהיינה נשימות תכופות למדי ויווצר מצב חימצון יתר במוח שיוכל לגרום ל – black out, או למחנק מחמת עודף אוויר. אמנם ברצוננו להיפטר מהעודף אך כל שאנו מרגישים זה רעב לאוויר נוסף, וכך נכנסנו למלכוד נוראי.

הדבר השני, נשימה הקרויה מעגלית, כאשר תמיכת הסרעפת מפסיקה למשך הכנסת האוויר, ובמקומה נעשית התמיכה ע"י לחץ הלחיים. במצב כזה יש פחת באיכות הצליל (עקב אי השתתפות הסרעפת בתמיכה).

לסיכום: אני חושב שאיזון וחופש הכרחיים לתפקוד נכון, אולם אלה המשתמשים בנשימתם ובסרעפתם ככלי להפקת הצליל רצוי שידעו יותר ממעט מה מסתתר מאחורי המסתורין של האורגניזם הזה.

בחזרה לרשימת המאמרים

לראש הדף